סיפור אהבה

התכרבלנו בחושך ובקושי שמעתי את הלחישה שלו באוזניי. מורעב? תמהתי, ומייד רציתי לקום ולייצר לו משהו קטן לאכול, אבל הוא לא שיחרר אותי מן החיבוק. לא מורעב. אמר. אני מאוהב. הוא אמר את זה בקול קטן ומבויש, ומייד התחפר בשמיכה כאילו היא תציל אותו מעצמו ומרגשותיו.

הוא רק בן שבע ושלושת־רבעי, למרות שלטענתו הוא כבר מזמן בן שמונה, והוא לא יודע שאפילו לבני שמונה קשה לדבר על אהבה. איזה יופי, אמרתי. היו לי השערות לגבי זהותה של המאושרת. לא ברור אם כבר היה מאוהב בה לפני שנתיים, ביום שבו זומנתי לגן בדחיפות כדי לשמוע שבני ניסה לחנוק אותה בתור לשירותים, או אולי נפתח ליבו אליה בקייטנה, כשהיתה חולה והוא ליטף את ראשה, סיפר לה סיפור עצוב על עורב והעניק לה את העיפרון הכי מגניב שלו במתנה. מכל מקום, איכשהו האמין לי שאין לי מושג, ולאחר הפצרות ניאות ללחוש את שמה אל תוך הכרית. הוא ביקש והשביע אותי שלעולם לא אגלה לאיש, אפילו לא לאחותו הקטנה, וודאי לא לחברים שלו. ובטח שלא לאהובה עצמה. אם תגלי, כולם יצחקו עליי, אמר. הבטחתי שוב, ליטפתי עוד קצת, אבל הוא הזדקף ותהה: אם אני לא אגלה לה, איך היא תבוא לשחק איתי? ובכלל יש בעיה, אמא - אני לא יכול לעשות איתה כלום. היא בת!

לא מגלים את סוד האהבה הראשונה (צילום: index open)

הורים שמוכנים להאמין לפרויד היו אומרים, מוקדם מדי. הרי הילד מצוי בתקופת החביון, אמור להתעניין רק בבני מינו, לגדל סופר־אגו למופת ולהתנסות בסובלימציה של דחפיו הליבידינאליים לטובת דברים חשובים יותר כמו כדורגל ופוגים. כמה טוב שהילד לא יודע כלום על היסודות התאורטיים של הפסיכואנליזה, חשבתי - וברור שהוא מתוסכל מכך שהיא בת. כדי להבהיר לו למה, ציטטתי באוזניו את אחד השירים היפים ביותר לילדים שנכתבו אי פעם בעברית. קצר־קצר ומופלא, מאת נורית זרחי. הנה ככה: "הכלב שאני הכי אוהבת זה חתול. החברה הכי טובה שלי זה אתה‭."‬ הוא צחק קצת ושאל אם גם אני הייתי מאוהבת פעם. הרבה פעמים, אמרתי לו. וכשהיית קטנה? הייתי הכי מאוהבת, אמרתי. הכי מאוהבת בעולם.

הוא היה הבן של השכנים החדשים מלמטה, ממש מתחתינו - והוא היה גדול ממני בשלוש שנים תמימות, בערך נצח שלם בעיניה של בת תשע - ולהפתעתי המוחלטת, הוא רצה לשחק איתי. קראו לו עוזי, היו לו עיניים קצת סיניות מדהימות ביופיין, הוא צייר נפלא והמציא סיפורים קטנים ומצחיקים ואהב ללכת לאיבוד יחד איתי במרחבים העצומים של גן עצי אשל שנשק לים. כדי להקל על התקשורת בינינו, בנינו טלפון משתי פחיות נסקפה־עלית וחוט, וכשהמבוגרים חשבו שכבר הלכנו לישון, עוד דיברנו שעות, בלחישות של שותפים לסוד, במכשיר המופלא שחיבר בין החלון שלי לשלו.

הוא סיפר לי ה־כל, ואני סיפרתי לו. רק שנים רבות מדי אחר כך גילינו שלא סיפרנו זה לזה את הדברים החשובים באמת. למשל, ששנינו חשנו בודדים מאוד בילדותנו, והיינו משוכנעים שאיש לא מבין אותנו, והיינו מיואשים מזה. אף פעם לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו. גם לא כשליבי הלם בפראות כשישבנו בחושך בבית הקולנוע בהצגה יומית זה לצד זה. אף פעם לא עלה בדעתי לחבק אותו, וכשפעם אחת אחז בידי כאילו במקרה, כעסתי נורא ולא דיברנו יומיים עד שהוא הבטיח שלעולם לא יעשה זאת שוב. ביומיים האלה כמובן שדמיינתי את הממלכה בה נחיה לגמרי לבדנו ונגדל ארנבים כשנהיה גדולים, ואז גם נחזיק ידיים. ואולי אפילו נתנשק, אם זה לא יגעיל אותנו. אבל רק בלחיים ובלי רוק בכלל. ואולי רק בדמיון.

ויום אחד, בהפתעה מוחלטת, השכנים מלמטה עברו דירה ועוזי נעלם מחיי. רק כשזה קרה העזתי לספר לאמא על אהבתי, בדמעות רותחות ובצער שאין לו שיעור. היא ידעה לנחם בדרכה, ורק שנים רבות לאחר מכן אמרה לי שאהבתנו היתה נפלאה בעיניה, והיא ניסתה לא להפריע לנו לגלות אותה בפרטיות ובלי פחד ומתוך כבוד עצום לרגשות שלנו. כמו שצריך. כמו שהבטחתי לעצמי לעשות עם בני ואהובתו.

ומה קרה אחר כך שאל הילד המצונף בחיקי ומוגן מפני רגשותיו בשמיכת פוך. סיפרתי לו ששנים רבות אחר כך כשכבר הייתי כמעט בת 30, סיפר לי אלכס אנסקי שיש קריין אחד בטלוויזיה החינוכית ששמו עוזי בן כנען, וזה העוזי שהכרתי בילדותי בשם אחר, ואולי אני רוצה להיפגש איתו? ברור שנפגשנו. ונהיינו חברים, הוא ומיקי בן כנען רעייתו, וזכיתי מאוד. עוזי הבוגר היה אחד האנשים המצחיקים ביותר והיצירתיים ביותר שפגשתי מימיי. הוא המשיך להמציא סיפורים נפלאים, ומיקי איירה את רובם, והמון ילדים אוהבים אותם עד עצם היום הזה, אמרתי לבני. כן, זה הוא שכתב את "אני ברק" שאתה כל כך אוהב, וגם את "אחותי הגדולה מכולם‭,"‬ ואת "מה שבלב" היפיפה, שאולי נקנה במתנה ליום ההולדת של הילדה שאתה אוהב. אם תרצה.

וכפי שאמא שלי לא סיפרה לי עד כמה הצטערה כשעוזי נעלם מחיי כשהייתי קטנה, לא סיפרתי עדיין לבני שכל שנה, בעונה הזאת, אני נורא מתגעגעת לעוזי. עוזי בן כנען מת ממחלה קשה בגיל ‭.36‬ גם כשידענו שהוא עומד למות, ממש עוד מעט, הוא לא הסכים שיבכו סביבו והוא המשיך להצחיק את כל מי שהיה שם. ולא, לא הצלחתי להגיד לו עד כמה אהבתי אותו. ומתוך זיכרון האהבה הזאת והגעגוע, בחושך החמים והמנחם, לחשתי לבני שיש לי רעיון. שנזמין את אהובתו לג'ונגל־כיף ונלטף חיות ביחד. כן, וגם בתי הקטנה תבוא איתנו, ואף אחד בעולם כולו לא יידע שבעצם הוא שם רק בגלל שהוא אוהב בת.

משהו מהספרים

• "הלב הוא מחבוא - "‬ אנתולוגיה נפלאה של שירים וסיפורים על אהבה, מנוקדים ומאוירים ומתאימים לאוהבים קטנים, מתוכה לקוח השיר של נורית זרחי. ערכה: ד"ר מירי ברוך.
  

• עוזי בן כנען: "אני ברק‭,"‬ ספר על משפחה שבה אין חלוקה מסורתית לתפקידים על פי מגדר, עדיין מככב ברשימות הקריאה של משרד החינוך וברשימות האהבה של קוראים צעירים בכיתות א'־ג‭.'‬ אהבה זה כואב: גם לקטנים. הם לא יודעים ולא יכולים לדעת שעוצמת הרגש שלהם תלוית־זמן ושדברים עוד ישתנו. אנא, אל תהפכו את אהבתם לבדיחה משפחתית.