גאונות, לא פחות
קובץ הסיפורים הקצרים של אליס מונרו, "בריחה", מהדהד, מטריד ומייאש ביופי נדיר. אריאנה מלמד על סופרת חכמה שיודעת להתבונן בנשים באשר הן נשים
הנה שישה דברים שצריך לדעת על אליס מונרו והספר "בריחה": שכולו סיפורים קצרים. שכל סיפור נושא שם בן מילה אחת – "בריחה", "סיכוי" "עוונות", "תעלולים", "כוחות", "בקרוב". שכל הגיבורות נשים. שכולן מגלות, בסיטואציה לא צפויה, עד כמה פריכים ושבירים הם חייהן. שלא כולן מתנערות מכבלי החיים הקרתניים שלהן וממשיכות במסען לעבר אופק טוב יותר. ושהסיפורים גאוניים, לא פחות מזה.
כדי לפגוש גאונות צריך לפעמים להתוודע לעז. פלורה, עז קטנה ולבנה בסיפור הראשון ("בריחה") היא המראה ההפוכה, תיבת התהודה והסימבול המטריד והמהדהד בחייה של קרלה, החולקת את החייה עם בריון כפרי רק מפני שאשה אינה יכולה לנהל לבדה חוות סוסים: בעידודה הפעיל של שכנה, אצלה קרלה עובדת במשק הבית, היא תנסה לעלות על אוטובוס אל עבר אותו אופק זוהר ובלתי מפוענח שאולי מחכה לה בעיר גדולה, אבל היא לא תוכל להגיע לשם. היא לא תוכל להימלט מן התובענות האילמת, הכוחנית, של בן זוגה, ונדמה שהחירות היחסית היחידה בסיפור שמורה לפלורה. בסוף הקריאה תגלו שמעולם לא חוויתם הזדהות כה עצומה עם יצור בעל ארבע רגליים וקרניים קטנות, שפגשתם רק בסיפור.
ובעוד הוא מהדהד ומטריד ומייאש ופועם ביופי נדיר בזיכרון, ודאי תרצו לקרוא את "סיכוי", הסיפור הראשון מבין שלושה על ג'ולייט, שהיתה נטע זר בסביבתה הכפרית הקפואה כשביקשה להתוודע באינטימיות לא לבני אדם אלא דווקא לקלאסיקה היוונית. מחושבת וזהירה, אאוטסיידרית מלאת מבוכות, היא יוצאת למסע-גילוי דרמטי לא פחות מזה של אודיסאוס, וסדרה של צירופי מקרים שבעט גס יותר היו נקראים בחוסר אמון מוחלט, הופכת אותה כאן לעקרת בית ואם, לאשה בוגרת ולאלמנה ולסלבריטאית לרגע ולמי שאבדה את פנלופה שלה, בתה האחת, ולעולם לא תצליח לדעת מדוע הבת הזאת בחרה במסע משלה, הרחק מן האם.
שלושת הסיפורים הקצרים על חייה של ג'ולייט מצטיינים בעומק ובתובנות פסיכולוגיות שהיו יושבים היטב ברומן, ומונרו מצטיינת בזלזול מוחלט במגבלותיו של הספור הקצר: היא בזה לאחדות המקום, הזמן והעלילה, היא מסכמת היסטוריות ארוכות בחמישה משפטים ופורשת בפני הקורא סיטואציות בנות כמה דקות על פני עמודים רבים, כאילו הזמן הנפשי הוא היחיד שחשוב לה ולגיבורות ולקוראים.
והיא ככל הנראה צודקת, אם נשפוט על פי מבחן התוצאה. סיפור קצר טוב אמור להטריד את הזכרון. סיפור קצר גאוני הוא מופת של מניפולציה אמנותית בו מתחולל בקורא תהליך של שינוי רגשי משמעותי במהירות עצומה, ומונרו, אולי הגדולה מבין כותבי הסיפורים הקצרים בשפה האנגלית, יודעת זאת היטב: החידוש בכתיבתה הוא ביכולת לחולל את השינוי הזה לא דרך המסלול המרכזי של העלילה אלא בשימוש מושכל בדיגרסיות, בטוויה של מוטיבים עתיקים לתוך עלילה חדשה, בבחירה נבונה של נקודות מבט שונות המוגשות כולן בתיווכה של מספרת יודעת-כל.
לגעת בנשמתו של הקורא
כך, ב"תעלולים", הסיפור היחיד בקובץ שבו רואים קצת את מלאכת התפירה הספרותית, היא מגייסת את התעלול השיקספירי הנושן של חילופי הזהויות כדי להגיש לקורא שלה דמות כנועה של אחות רחמניה שתקועה בחיים אומללים למדי, רק כדי להוציא אותה לרגע מאומללותה – ולהשיב אותה לשם, כשאין בעולם אפילו איש אחד – לבד מן הקורא, כמובן – שיוכל להבין את עומק האומללות.
ב"עוונות" היא מייצרת עלילה שהיתה יכולה להעלות גיחוך של בוז על שפתיהם של צופי טלנובלות ותיקים, אבל כאן היא נחשפת לקורא דרך נקודות המבט החלקיות של ילדה צעירה בקול המספרת, שמציגה את הורי הילדה הזאת במלוא עליבותם: אם אספר יותר מזה, ייפרם המארג כולו. צריך לקרוא, וצריך לקרוא שוב.
כי מונרו היא לא רק אמנית של אור וצל ותעתוע שמהתל בקורא – לא, הדמות המרכזית בסיפור אינה בהכרח זו שמובילה את העלילה בקולה ולא, לעולם לא תדעו איך זה מסתיים – אלא גם גאונית בפענוח רגשות מורכבים, בהצבת מתחים נפשיים על הנייר, בתיאורי טבע מעשיים ופרוזאיים ששואבים את הקורא לתוך הספר הקנדי הקפוא, בהתבוננות חכמה בנשים באשר הן נשים ובאשר הן נאלצות להילחם על זהותן.
ואם כל זה לא משכנע, תתחילו מהסוף. "כוחות" הוא, בפשטות, אחד הסיפורים הטובים ביותר שקראתי מימי. למרות שהגיבורה שלו מגיעה אל הקורא דרך יומן של מספרת אחרת, שתמונת העולם שלה קטנה ומוגבלת, ולמרות שצריך לפענח את הדמות מקרעי-התרשמות של דוברת שאי אפשר לבטוח בה, ולמרות שאי אפשר לפענח את הנעשה בנפשה של הגיבורה.
גאונות אינה רק עז שמונחת יפה על הנייר: בספרות, זו האפשרות לנגוע בנשמתו של הקורא בדרך שאיש לא נגע בה קודם לכן. מונרו (הפעם בתרגומה המצוין של עדה פלדור) נוגעת, ונוגעת, ונוגעת.
