יש להם ארץ נהדרת
בסרט החדש שלהם, "ארץ קשוחה", ממשיכים האחים כהן את הדיון הנצחי שלהם בצידו המבעית של החלום האמריקני. שמוליק דובדבני משבח את חבייר בארדם שגונב את ההצגה ומוכיח שהרוע - כמו אלוהים - נמצא בפרטים הקטנים
עוד יותר מסרטיהם הקודמים, “ארץ קשוחה", החדש של האחים כהן, הוא הרהור קיומי אלגורי וקודר. “עוד יותר" נכתב, שכן סתמיות המוות וחוסר המשמעות של החיים, יחד עם השקפת עולם נטולת כל עמדה מוסרית, אפיינו את צמד האחים-יוצרים כבר בעבודת הביכורים שלהם מ-1984, "רציחות פשוטות", ונכחו גם ב"פארגו" (1996) וב"האיש שלא היה שם" (2001). תפלות המין האנושי ושרירותיות הקיום מגיעות כאן, אם כן, לשיא – אולי הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא גופתה של דמות משמעותית, שבאחת הסצינות בסרט פשוט נראית שם, כבדרך אגב, שרועה על הרצפה, כמו היתה איזה אביזר שולי. כמו היו סרטיהם אישוש להכרזת קהלת – "הבל הבלים הכל הבל”.
"ארץ קשוחה". הנוכחות העזה של המוות הפכה את הסרט להצלחה
עלילת "ארץ הקשוחה", עיבוד נאמן כמעט לגמרי לספרו של קורמק מקארתי מ-2005, “לא ארץ לזקנים" (שהוא גם שמו המקורי של הסרט), מתרחשת ב-1980 במדבריות טקסס, לא הרחק מגבול מקסיקו. במרכזה שלוש דמויות שהמקשר ביניהן הוא עסקת סמים שהסתיימה בטבח: גבר צעיר (ג'וש ברולין במראה שמזכיר את ניק נולטי הצעיר) שמוצא מזוודה ובה יותר מ-2 מיליון דולר מכספי העסקה, ומחליט להשאיר אותה לעצמו; שריף מזדקן הרדוף על ידי עברו (טומי לי ג'ונס), ורוצח פסיכופת (חבייר בארדם) הדולק בעקבות הכסף, ומצויד באמצעי חיסול בלתי שגרתי. עוד מסתובב פה צייד גולגלות (וודי הארלסון) שגם הוא רוצה להניח ידו על המזוודה.
הרוע נמצא בפרטים הקטנים
כמו בעבודותיהם האחרות, גם ב"ארץ קשוחה" – סרטם הטוב ביותר מאז "פארגו", שמועמד השנה לשמונה פרסי אוסקר – משמשת הטריטוריה הפיזית כשחקן אופי מרכזי. בין אם מדובר בשממות המושלגות של מינסוטה (ב"פארגו"), או הביצות של מיסיסיפי (ב"אחי, איפה אתה"), או אף הסביבה המלאכותית של "הקפיצה הגדולה" ו"בארטון פינק" – הכהנים משכילים להפוך את הנוף המזוהה כל כך עם אמריקה לאלמנט בלתי נפרד, מיתי כמעט, מהדיון המתמשך שלהם בצדו המבעית והאפל של החלום האמריקני (שבחים, אגב כך, מגיעים לצלם הקבוע שלהם, הבריטי רוג'ר דיקינס, שקטף השנה מועמדות כפולה לאוסקר).
"ארץ קשוחה". מתרחש בטריטוריה של המערבון, אחרי שקיעת המערב
אך מה שהופך את "ארץ קשוחה" להצלחה נובע מנוכחותו העזה כל כך של המוות בו. זה מגולם בדמותו האלגורית של אותו רוצח, שנראה קצת כמו גרסת הסרט האפל של מלאך המוות מ"החותם השביעי". התחושה הפסימית שמלווה את הסרט, אשר אינו נעדר אותו הומור מקברי המזוהה עם האחים, מייצגת איזו אימה קיומית שמאפיינת את הרגע ההיסטורי בו נוצר, ולוכדת בתוכה את הדמויות.
אי אפשר לקרוא את ספרו הלקוני של מקארתי, החף כמעט מתיאורי דמויות וכתוב באופן "קולנועי" מאוד, מבלי לחשוב על טומי לי ג'ונס בתפקיד השריף, שדמותו משלבת שלווה וייאוש עמוק. הופעתו מעניקה לדמות הנפלאה הזו פנים ורגש, והופכת אותה לאחת המהורהרות שנצפו בקולנוע האמריקני בשנים האחרונות. אבל ההצגה כולה שייכת לבארדם. בתספורת הילדותית ובעיני העגל התמימות שלו, בארדם מעצב דמות שכולה רוע קדום, בלתי מוסבר, הגותי, קריקטורי כמעט, כמו האיש ההוא בברדס השחור והחרמש מסרטו דלעיל של ברגמן.
חבייר בארדם ב"ארץ קשוחה". מעצב דמות שכולה רוע קדום, בלתי מוסבר
יש תמונה יפהפייה בסרט, יפהפייה ומצמררת, שבה אחת הדמויות יושבת ומדברת בטלפון, וכבדרך אגב מרימה את רגליה כדי שמגפיה לא יטבלו בשלולית דם שהולכת ומתפשטת מתחתיה. כמו גם סצינה נפלאה אחרת שבה שקיק בוטנים ריקה מונחת על דלפק של תחנת דלק, וקול הפצפוץ האיטי שהיא משמיעה צובר לפתע מימד מאיים ביותר. הרוע, כמו בא לומר הסרט, נמצא בפרטים הקטנים.
מאבק בין טוב לרע
מתבקש לראות ב"ארץ קשוחה" אלגוריה על אמריקה של היום, שבה כל אחת מהדמויות מייצגת עייפות קיומית, מוות ותאוות בצע – היבטים שונים של הנפש וההוויה האמריקנית הנוכחית, של אכזריות ופשע ושל מלנכוליה וניהיליזם. אמריקה שכמו הדמויות בסרט נאבקת מול רוע בלתי נתפס, ובעיקר מחפשת
אחר הסבר (שלא יגיע) ואחר הסדר הגברי המסורתי שדומה כי אבד במהומה המתחוללת.
האחים כהן רקחו כאן מאבק בין טוב לרע, המתרחש בטריטוריה שהכי מזוהה בקולנוע האמריקני עם היבטיו הסימבוליים – זו של המערבון. אין זה מקרה, לפיכך, שהסרט (בעקבות הספר) מתרחש ב-1980, אחרי שקיעת המערב המיתולוגי של אמריקה, אך גם שנה שפתחה את הכמעט-עשור שבו שימש רונלד רייגן כנשיא, והדימויים הפילמאיים של “רעים" מוחלטים ו"טובים" חדרו אל מסדרונות הבית הלבן.
העובדה שבסרט הדימויים האלה הם לא יותר מאלגוריות מרופטות ומרוקנות מתוכן, יש בה כדי להעיד על טשטושם של הדימויים הללו בעידן הפוליטי הנוכחי, כאשר בחדר הסגלגל יושב אותו טקסני מפוקפק. אכן, זוהי "לא ארץ לזקנים”, שמייצגים את הערכים "של פעם", של המערב האמיתי. אחרי ההשתטויות ולהטוטי החקיינות הסגנונית (המייגעים למדי) של סרטיהם האחרונים, נפלא לראות את הכהנים מעצבים הגות, רצינית ומשעשעת כאחד, על גורל וחסד וזקנה ומוות, ועוברים מהחיקוי – לחיים.