טיפוס הורים: טרק סובב אנאפורנה

סביבנו הרי ההימלאיה הקשוחים - גושים חומים, כהים, מכוסים שלג עולמים, בלי פרחים, בלי קישוטים, רק טבע בלתי מנוצח, בלתי מתפייט, חסר רחמים. הצינה המנשבת חודרת לעצמות ומבריחה אותנו במורד ישימון השלג המרהיב הזה לעבר הכפר מוקטינאת ‭.(Muktinath)‬ לשם כך עלינו לרדת ‭1,600‬ מ' בגובה ולצעוד כ-12 קילומטר. אנחנו נלחמים בנטיית הלב לשעוט במהירות למטה, דורכים את השרירים, מתעלמים בגבורה מהשלפוחיות באצבעות הרגליים, מהציפורן הכחולה בבוהן, נזהרים על כל צעד. המדרון בוצי ותלול להפחיד, וחבל להחליק דווקא עכשיו, ברגע השיא, מוקפים בנוף בלתי נתפס בעוצמתו.

בתום יום ארוך של ירידה, סוף סוף מגיעים למוקטינאת. בגובה של ‭3,800‬ מטר הכפר הזה מרגיש כמעט כמו מישור החוף. אני שופכת על עצמי מים רותחים מדלי שבעלת הגסטהאוס שופתת בשבילנו, והייאוש נעשה יותר נוח. אחרי שבועיים של הליכה בטרק, שבמהלכם מקלחת חמה היא בגדר חלום רטוב, הדלי הזה הוא מלון חמישה כוכבים.

מראה עוצר נשימה באמצע הדרך (צילומים: גליה גוטמן)

בחוץ קר. כמנהג המקום, השולחן בחדר האוכל מכוסה בשמיכת צמר עבה המשתלשלת על ברכי הסועדים. מתחת לשולחן מניחים מחתה עם גחלים לוהטות או ספירלה חשמלית. חום נעים מתפשט בכפות הרגליים ומהן בגוף כולו. ארוחת הערב היא הזמן לפגוש מכרים ותיקים שהכרנו לאורך הטרק, להכיר חדשים ולשמוע ממקור ראשון סיפורים מכל העולם. בלילה מתחבאים בשק השינה עם גרביים ותחתונים תרמיים ולא שוכחים לפרוש מעל לכול שמיכת צמר עבה במיוחד, מהסוג שמספקים בכל גסטהאוס לאורך הטרק.

בוקר צח. מנזר מונדיר ‭(Mundir)‬ שניצב בפאתי הכפר הוא מתחם ענקי שבו שוכנים זה לצד זה מקדש הינדואי ומקדש בודהיסטי. מוזיקה מתגלגלת על רקע הר דאולגירי ‭(Dhaulagiri)‬ המושלג, שגובהו יותר מ-‭8,000‬ מטר, והגומפה (המקדש) שבמרכז הכפר נוצצת כמו יהלום של זהב. על דרך העפר הראשית נשים אורגות צעיפי צמר על נולים. אמא עושה אמבטיית שמש לתינוקה החסון.

שבועיים קודם

בקטמנדו, בירת נפאל, עשינו את ההכנות האחרונות לקראת היציאה לטרק. בתאמל, רובע התרמילאים התזזיתי, הצטיידנו במכנסי פליס ומעיל רוח עם תוויות מותג מזויפות. בעשן האגזוזים וההמולה של קטמנדו קשה להאמין שבעוד כמה ימים ננשום אוויר הרים מקפיא, נטפס בגבהים של אלפי מטרים ונאתגר את הברכיים בירידות ובמדרגות אינסופיות. רוב הטיילים בסמטאות התאמל בקושי בני שלושים. "אתם מאוד זקנים‭,"‬ קובע בפסקנות לאל בהדור, הפורטר שלנו, כשהוא שומע שאני עוד רגע בת 60 ובעלי בן ‭.65‬ אולי באמת השתגענו.

למחרת, אחרי זחילה-נסיעה מקרטעת שנמשכה שעות, אנחנו משתחלים מתוך הוואן עם הקיטבג, שקי השינה והתרמילים, ופוסעים לגסטהאוס מרופט ברחובה הראשי של העיירה בסי סהר ‭.(Besi Sahar)‬ על פי הנתונים הסטטיסטיים על קיר המשרד שבו מנפיקים את אישורי הכניסה לטרק, ישראל צועדת במקום השני אחרי צרפת במספר המטיילים שעשו זאת ב-‭.2006‬

בוקר. תה שחור, דייסה. מרכיבים את מקלות הטיולים, עומסים את התרמילים, ולדרך. הולכים לאורכו של נהר מרסיינגדי ‭(Marsyangdi)‬ השוצף בין טרסות אורז ירוקות. האוויר חם ולח, הזיעה ניגרת. פרפרי ענק צבעוניים מרחפים בין הפרחים, ועל השביל שיירות אינסופיות של חמורים. כאשר שיירה כזו עוברת כדאי להישען על צלע ההר במקום להחסיר פעימה בצד של התהום.

בסופו של יום נזרקים בגסטהאוס מסביר פנים בנגאדי ‭,(Ngadi)‬ כפרון קטן עם נחל שזורם מתחת למרצפות וברז ציבורי אחד שבו כל הכפר שוטף כלים, מכבס ומצחצח שיניים. אני מרותקת למראה הנשים החופפות מתחת לברז את שערן השחור, המבריק, בלי להסיר את בגדיהן. בערב אוכלים דאל בהט (תבשיל אורז עם עדשים וירקות מבושלים) על המרפסת.

כמו רוב הגסטהאוסים בדרך, זהו מיזם משפחתי שמנוהל על ידי נשי המשפחה. התנאים בסיסיים לגמרי: חדר עם מיטות פשוטות, שמיכת צמר כבדה, שירותי בול-פגיעה בחוץ, חדר מקלחת עם רצפת בטון קרה ופתח פרוץ על תקן של חלון. באין חשמל, המים (שבמקרה הטוב זורמים מחבית שעל הגג) קרים. ככה זה יימשך 16 יום?

הולכים ושרים

לטרק חיים משלו. ראשונים מתעוררים התרנגולים, אחר כך נשמעים דנדוני פעמוני החמורים ובהמשך קריאות הסבלים. בשבע אוכלים ארוחת בוקר - ג'פטי, הפיתה המקומית, או לחם טיבטי מבצק מטוגן, דייסה כלשהי ולפעמים חביתה - ובשבע וחצי אחרוני המטיילים מורידים מהחבל את הכביסה שעוד לא התייבשה, ויוצאים לדרך.

קצת לפני חצות היום מורידים הילוך. הפורטרים לא ממשיכים בלי דאל בהט. גם אנחנו מתנפלים על התבשיל הבסיסי הזה, מנשנשים שקדים ופירות יבשים, ושוב לדרך. בסביבות שלוש אחר הצהריים כדאי להתחיל לחפש גסטהאוס ללינת לילה, גם מפני שבחמש וחצי כבר מחשיך ובעיקר כי הגוף צועק שהוא רוצה לנוח.  

כפריים דשים חיטה בגבהים

בדרך לכפר ג'אגאט ‭(Jagat)‬ נשים צמוקות משתוחחות תחת ערימות של תירס קצור. אם נרצה או לא, בהמשך נתרגל גם למראות הקשים של המקומיים העומסים על גבם משאות בלתי אפשריים, ובעזרת סרטים הקשורים למצחיהם נושאים אותם בעליות התלולות בגבהים של אלפי מטרים.

במסעדת דרכים בכפר גרמו ‭(Ghermu)‬ מזמינים מרק שום. המקומיים מאמינים ששום ותה ג'ינג'ר טובים לגובה. השוויצרי שישב לידינו בארוחה עוקף אותנו בזלזול. אז מה, אנחנו לא מתחרים באף אחד, בטח לא בשוויצרים צעירים שמקפצים על הרים כבר מגיל אפס.

הפסקנו לספור את הגשרים התלויים (חלקם רעועים להחריד) מעל כל נהר שוצף, את המפלים, את הילדים שסוחבים את אחיהם הקטנים על הגב ומבקשים עט או ממתק. הגשם שמתחיל לזרזף בבוקר הופך למבול של ממש. הדרכים הרצופות מדרגות אבן גבוהות ומכשולים מכל סוג, הן עכשיו גם בוציות וחלקות. למטה שני נהרות אדירים מתמזגים ברעש אדיר. בשעות הצהריים נמלטים לגסטהאוס בכפר טאל ‭.(Tal)‬ מתחת לכיריים שבמטבח דולקת אש על עצים, ואני מנסה לייבש את התרמיל, את המחברת, את עצמי.

כמה ימים אחר כך, בדרך לצ'אמה ‭,(Chame)‬ מציצה מאחורינו פסגת מנאסולו ‭(Manasulu)‬ ומלפנים ניצב כמו מלך אנאפורנה ‭- 2‬ שניהם הרבה מעל ‭7,000‬ מטר. זוג האוסטרלים שאוכלים איתנו את דייסת הבוקר בגסטהאוס טיליצ'ו ‭(Tilicho)‬ החביב, נראים מבוגרים מאיתנו, והם ג'דעים אמיתיים. כושר ועקשנות, אני מדקלמת לעצמי, זה מה שקובע.

מרבית תושביה של נפאל הם הינדואים, אבל אזור האנאפורנה בודהיסטי ברובו. ככל שעולים, מתרבים המקדשים והסטופות ‭- stupa)‬ מבנה פולחני פתוח עם גלגלי תפילה‭.(‬ בין פיסאנג ‭(Pisang)‬ למנאנג ‭,(Manang)‬ בתום טיפוס מפרך של כשעתיים וחצי, אנחנו ניצבים ביארו ‭,(Ghyaru)‬ מול אחד המראות הכי מרשימים בטרק, שואלים זה את זה בדאגה לאן נטייל אחרי כל העוצמה הזאת.  

מחנה ההיי קמפ, נמצא בגובה של 4,800 מטר

ב-‭3,200‬ מטר מתחילים להרגיש את הגובה: עושים את אותם הדברים, אבל הרבה יותר לאט. בראש גבעה, כ-500 מטר מעל מנאנג, יש מנזר ובו חי לאמה שאומרים שהוא בן ‭.91‬ אחרי שעתיים תמימות של עלייה אנחנו מקבלים ממנו, תמורת 100 רופיות, ברכה ושרוך צבעוני לצוואר, סגולה להצלחה בטרק. למחרת קמים עם הזריחה כדי להספיק להגיע בזמן ללדר (Leder)‬. בזו אחר זו מתלקחות הפסגות והמראות מכשפים. אנחנו כבר ב-‭3,900‬ מטר, והאוויר יבש, קר ודליל. בקצה השביל נראה כבר השפיץ של פסגת טורונג לה.

התעמלות הבוקר הבא היא עלייה של כמעט שלוש שעות לטורונג פדי ‭.(Thorung Phedi)‬ חלק מהאנשים נשארים פה ללינת לילה. אנחנו מחליטים להמשיך בטיפוס המתיש להיי קמפ, לגובה של ‭4,800‬ מטר. סביבנו הרים משוננים, בלתי אפשריים. לאורך הדרך זוכים לכמה רגעי חסד של שמש קרה.

עכבר ההר

ירח עגול שוקע על הרים לבנים, ואני רועדת מקור אבל לא יכולה להינתק מליל ההוד הזה. גם בחדר קור כלבים. עכבר הימלאיה תמים מסתנן מחורו ונוגס בשוקולד הטובלרון ששמרנו בתרמיל להמרצת הגוף והנפש. החשש מהעלייה לטורונג לה מחר מדיר שינה מעינינו. מה אנחנו עושים פה?

את הקטע האחרון של העלייה למעבר ההרים מתחילים באמצע הלילה. ברגע האחרון אנחנו מחליטים לעשות את זה על סוס, ואחרי כמה שעות מתייצבים לצילום החובה על רקע הסטופה שבראש מעבר ההרים. עכשיו אפשר להתמלא בתחושת ניצחון, להסניף את הטבע הפראי ולשכוח את כל התלאות.

שעת הצהריים של היום למחרת היא זמן טוב לצאת ממוקטינאת לקגבני ‭.(Kagbeni)‬ הדרך יפהפייה ומתפתלת בין כפרים טיבטיים. קלחי תירס מתייבשים על הגגות. שעתיים וחצי

של הליכה מהירה, ואנחנו ניצבים כמה מאות מטרים מעל עמק צר ועמוק, מלא בחלקות חיטה.

קגבני הוא הפתעה גמורה, חלום של צלמים ואנתרופולוגים: בתים עתיקים מחומר ומלבנים, חלקם בני מאות שנים, על רקע שכבות הרים נטויות המנצנצות בשחור וזהב. פעם זו הייתה עיר מבצר שמילאה תפקיד חשוב ב"דרך המלח" בין טיבט לנפאל. בסמטאות האבן האפלוליות צועדים יאקים ענקיים, ולצידם מתרוצצים גורים שובבים עם פעמונים קטנים לצווארם.

המסעדה שבמלון ‭Mustang Gateway‬ ברחוב הראשי של הכפר נקראת "יאקדונאלדס" ‭.(Yac Donald's)‬ הטיילים עוצרים לידה, מחייכים ומתקתקים למצלמה. ארוחת יאקבורגר (המבורגר מבשר יאק בתוספת גבינה‭,(‬ צ'יפס, סלט ומיץ תפוחים טרי עולה 285 רופיות (כ-17 שקל‭,(‬ ומצווה לטעום את פאי התפוחים המצוין שאופה בעלת הבית. בזמן ארוחת הבוקר, עדר ענקי של עיזים שחורות השועט במורד הרחוב, ועדר הסוסים שדוהר מולן, יוצרים פקק תנועה נוגע ללב. שני המחשבים שמצרצרים בפינת האינטרנט הם הסימן היחיד שאנחנו מתקרבים שוב לציוויליזציה.

חוויה רוחנית

לפני היציאה למארפה ‭,(Marpha)‬ בירת עמק התפוחים של נפאל, מומלץ להצטייד במכולת הסמוכה במסכות בד קטנות לכיסוי האף והפה. עדיף להיראות כמו רופא מנתח מאשר לנשום את האבק האדיר שמרימות הרוחות הנושבות בטירוף דרך קבע בפתחו של עמק קאלי גנדאקי ‭(Kali Gandaki)‬ האדיר, והופכות את ההליכה לקרב מרתק בין אדם ורוח. מורדים מאואיסטים עוצרים כל תייר, מחלקים עלונים מודפסים ומבקשים באדיבות תרומה (עם קבלה‭.(‬

פסגת האנאפורנה 1 מציצה מבין העננים

מארפה טובלת בבוסתני תפוחים. ממרום מתחם המקדשים המדורג סמטלינג ‭(Samteling)‬ נשקף מראה מרהיב של הכפר וגגותיו הציוריים. באחד המקדשים קבוצת נזירים בגלימות כתומות. התפילה שלפני הסעודה מלווה בתזמורת של שופרות דמויי קונכייה, מצילתיים, פעמונים, תופים, רעש מקסים ומחריש אוזניים. מאוחר יותר הם ייצאו בתהלוכה ברחוב הראשי, מאחוריהם נשים וגברים נושאי מזמורי תפילה בתיבות עץ עטופות בדים כתומים.

צועדים בדרך כורכר כבושה לכפר קאלופאני ‭.(Kalopani)‬ ההליכה ארוכה ומשעממת למדי. ככל שמתקרבים לציוויליזציה פוגשים רכבי שטח שמרימים ענני אבק. אבל הכל נשכח כשאנאפורנה ‭- 1‬ הפסגה הגבוהה ביותר ברכס האנאפורנה והעשירית בגובהה בעולם - קורעת לפתע את העננים, ומגובה של ‭8,091‬ מטר מציצה עלינו מקרוב בשלוות עולמים. קשה להתיק ממנה את העיניים. האם זוהי חוויה דתית?