אבל למה?

מושיק מושיק, איך עזבת אותנו, פלמחניק סביוניסט שכמוך. לא היה שום סיכוי שבעולם שמושיק יעוף הפעם, אבל ככל שההפקה מתערבת, ההתנהלות בהישרדות יותר כאוטית, וכך צץ לו משום מקום גרזן הכח הכפול (הוא גרזן, ויש לו כח כפול!) וניטרל שני קולות מחברי השבט שלו שהיו מעיפים את נעמה.

מה האינטרס של ההפקה להעיף דווקא את מושיק-כולה-מושיק ולהשאיר את נעמה? לא ברור. אולי הציפייה לעוד קרב ענקים מול נעם, אולי הם מחבבים את התככנות של נעמה ומעדיפים אותה על טכניקת הצופים של מושיק, אולי הם חושבים שזאת הדרך למנוע מהתוכנית להתנהל כמו מחלקת התה בהסתדרות, מונוטונית, צפויה ויודעת בדיוק עם כמה סוכר אתם אוהבים אותה. זאת טעות, כמובן, ויש לקוות שהיא לא תחזור על עצמה בעונות הבאות.

מושיק נגד אלכס. בקרוב אצלך? (צילום: תמיר וולף)

בלי להתכוון – אני רוצה להאמין בזה, תנו לי להאמין רק בזה – הצליחה ההפקה ליצור משולש טראגי עם מושיק האלמותי, מרינה, בעלת הנתונים הטבעיים (ותודה לד"ר קליין), וגם משה, האיש שרוצה ללכת לישון לפני שיתחיל "חברים".

מרינה, שנדלקה על מושיק, ניצחה באתגר ויכלה להוכיח את נאמנותה למושיק ולקרן ההון-סיכון האהובה עליו, בזה שתבחר פשוט מישהו אחד מכל שבט כדי לאזן את הכוחות ולנטרל את ההתערבות הגסה של ההפקה במשחק. משה, הבן שמעולם לא היה למושיק, יכל להטות את הכף לטובתו בהצבעה. אף אחד מהדברים האלה לא קרה, מושיק, איש יקר, נאלץ לשמוע את השבט אומר את דברו.

כשפופוליטיקה הגיעה לבטיפול

בריתות לא שוות כלום על האי הזה. הן מחזיקות בדיוק את הזמן שעובר מהרגע שמישהו כורת אחת, עד הפעם הבאה שהוא הולך עם מישהו אחר להביא מים, למצוא סכך, לבדוק שאף אחד לא שחט את קוריצה. ונבונה ככל שתהיה אסטרטגיית העפת החזקים - למה כמו ברוווזים במטווח, ראבאק? בלי שום ראייה לטווח רחוק? - היא משאירה במשחק שעטנז מוזר של מתמודדים חסרי אוריינטציה, שלא זוכרים באיזה נמל הם השאירו את הברית האחרונה שלהם, ועם מי.

במאבק האסטרטגיות בין מושיק לדן, שכל אחד מהם מוביל קיצוניות אחרת, ניצח בינתיים דן. באבן נייר ומספרים הזה הביס הנייר של דן את האבן של מושיק. ברור, זה היה עניין של מזל, וכזה לא היה למושיק הפעם. דן מאוד זריז, מרינה רוקדת נורא יפה ומשה כמו כל ילד מאומץ, עדיין מקווה שיבוא יום וההורים הביולוגים שלו יגידו שהם מתחרטים.

אח, החיים על האי. בתור תבנית נוף מולדתנו, "הישרדות" משלבת בתוכה

הרבה תוכניות טלוויזיה אהובות. לפעמים מועצות השבט נראות כמו "בטיפול", לפעמים תוכנית שפץ ביתך בריטית. כשמולי מניח תפילין או שהשבטים עורכים קידוש נדמה היה לי שנפלתי על תוכנית מסורת פטריוטית של יום שישי בערוץ 1. כשעידן מדבר על המשפחה אני מרגישה כמו ב"הסנדק" וכשהבנות מתקלחות זה הכי קרוב להפסקת פרסומות. אתמול (שבת) מועצת השבט נראתה כמו פופוליטיקה.

אני חייבת להודות שיש משהו מרענן בדן. בכל פעם שהוא מודה שהגרידיות הבריאה שלו והרצון לנצח את המשחק מובילים אותו, אני נושמת לרווחה ומודה לו על שהוא שם את האצבע בסכר ומונע מהתוכנית להפוך לעוד סשן היתממות בדבר האנשים הראויים לפרס. באתם לשרוד – תשרדו. מול עידן, סוג של גרסה מופנמת של דן, שמשחק את המשחק כאילו הרגע הוא זינק מ"התפוז המכני" – וגם בזה יש חן, אני חייבת להודות – יש משהו חשוף, שקוף וכן בנבזיות החמקמקה של האיש הזה. עכשיו, כשנעם או מושיק נוטשים, משאירים אותנו יתומים מאלים חזקים ומוסריים, אז לפחות שמנו יעשה קצת ווג'אראס. לא ככה?