המירוץ למתכון

יותר מהכל המנה של המדינה היא בבחינת "איך לא חשבנו על זה קודם". כל המרכיבים במתכון הזה אומרים הצלחה: אוכל שמערבבים בידיים? יש. תחרות? יש. קטעים עם עדות? יש. מנחה אחד שבטעות לא נולד תימני? יש. רצועת פרה-פריים שעקרי בית נואשים או בחורות שהרגע חזרו מהמשרד הרוגות מתות, אבל לא עד כדי כך שישבו מול משדר אקטואליה? יש מספיק. מספיק כדי להציב את "המנה של המדינה" בעשירייה הראשונה בטבלה היומית, בלי ש"קשת" יבינו מאיפה זה בא להם.

נחושה שלא להחמיץ הזדמנות להצמיד למה שלא יהיה את התואר "הכי דבר-מה", "קשת" הפכה גם את "המנה" לסדרת התמודדויות בואכה הגמר הגדול. ממש כמו ב"יורש" שלפניה, התואר "המנה של המדינה" הוא חסר משמעות. כמו ליאור סושרד, גם המסעדות המשתתפות ב"מנה" נהנו בעיקר מיחסי ציבור חינם (חינם, נכון?), כמו שאר המסעדות שהשתתפו בה ואינן המנות של המדינה אלא סתם מנות טעימות. במידה רבה אפשר להניח שכל תוכנית בישול רגילה בהנחיית חובב שהייתם מציבים ברצועה הזאת היתה מביאה את אותו ההישג.

לזכותו של חובב יאמר שהאישיות הטלוויזיונית שלו היתה מאז ומתמיד נעימה מאוד (האישיות הנעימה של המדינה!), ובשורה התחתונה זה המרכיב שקובע את אופי התוכנית. כמו גידי גוב שהלך לאכול לפניו, סתם לאכול, ההומור ושמחת החיים שלו מוכיחים שהוא לעולם לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, ואישית לא הייתי מתנגדת שהוא יתעלף לי במטבח בכל רגע נתון. היציאה לצילומי חוץ מעשירה את התוכנית והקריצה ל"הישרדות" (זו קריצה, נכון?) בטמינת פתקי ההצבעה בסיר גדול, מבהירה שבאנו לכאן ליהנות. תוכיח אלילת הטלוויזיה, להלן הטבלה, שחלק לא קטן מכם אכן נהנים.