כולם חשבו שאני מטורף

הפסנתרן הישראלי דוד גריילסאמר רשם בשבוע שעבר היסטוריה קטנה כשגרף את פרס Victoire De La Musique הצרפתי בקטגוריית האמן המבטיח בתחום המוזיקה הקלאסית. היסטוריה, לא רק מפני שהוא הישראלי היחיד שהיה מועמד אי פעם לפרס, אלא גם מפני שעד כה הכתירה התחרות היוקרתית, בפרס זה, רק מבצעים ילידי צרפת.

מאז שסיים את לימודיו בג'וליארד, הנחשב כתעודת תקן למצוינות, גריילסאמר כובש פסגות בזו אחר זו. במות נחשקות, קונצרטים תחת ידם של מנצחים בעלי שם עולמי, ביקורות משבחות בעיתונים מובילים וחוזי הקלטות שמבצעים צעירים יכולים רק לחלום עליהם.

גריילסאמר ב-Victoire De La Musique (צלם:Charlotte Schousboe) 

סוד ההצלחה טמון לא רק בכישרון, באמביציה ובשאיפות אלא גם בהתעקשות לעשות את זה בדרכו. אז נכון, עם סיום לימודיו, נדמה היה שהדלתות נפתחות לגריילסאמר בקלות יחסית. הוא זכה במקום הראשון בתחרות לפסנתרנים בג'וליארד והוחתם זמן קצר אחר כך על חוזה לאלבום ביכורים בחברת התקליטים האמריקנית Vanguard Classics. אבל כבר בצעדיו הראשונים מחוץ לביה"ס, הוא החליף את הדרכים הסלולות וההליכה הבטוחה בהן. במקום להקליט, כמקובל, יצירות מוכרות מהרפרטואר הקלאסי, הוא בחר בשלושה קונצ'רטי מוקדמים ובלתי מוכרים של מוצרט כשהוא מלווה בתזמורת שמורכבת מנגנים צעירים ואנונימיים והוכיח לכולם שאפשר לעשות מוזיקה קלאסית גם אחרת.

"זה שפתאום יוצר צעיר בא ומקליט יצירות לא מוכרות של מוצרט, עשה הרבה רעש", יכול היום גריילסאמר להרשות לעצמו לחייך. בדיעבד הוא יודע, ההימור, שיכול היה להוביל במידה שווה להתרסקות או להמראה, היה גבוה. הביקורות השתוללו. בשנה שהעולם חגג 250 להולדתו של הגאון האוסטרי באינספור הקלטות, ביצועים וקונצרטים חגיגיים ליצירותיו, הצליח גריילסאמר, למרות השפע, לעורר עניין רב. הדיילי טלגרף הבריטי הכתיר אותו כאחד מאלבומי השנה הנבחרים, המבקרים אהבו את האינטרפרטציות והלייבל הצרפתי Naïve מיהר להחתים אותו על חוזה ארוך טווח שהוליד את הפרויקט הבא - "Fantasie Fantasme", דיסק שיכול היה בקלות להפוך לשערורייתי אבל באורח פלא זכה לחיבוק והערכה.

בזכות החוצפה הישראלית

שלוש שנים הוא פיתח את הקונספט של האלבום, אבל רק כשהמוצר המוגמר ישב בחנויות חלחל הפחד שאולי הפעם הוא הלך רחוק מדי, הגזים עם האינדיבידואליזם. "פתאום היה פחד אימתני שהולכים להרוס אותי. זה לא רק חלוקת היצירות לשניים אלא גם העובדה שכל היצירות מבוצעות כרצף אחד, אני לא מרים את הפדל, עובר מיצירה ליצירה כאילו הן אחת. פתאום היה הפחד הזה שכל המבקרים הרציניים ימחו. שיגידו שנשרף לי המוח", הוא נזכר, "את היקף הסיכון שלקחתי הבנתי רק בדיעבד".

בסוף השבוע הראשון ליציאתו של האלבום לחנויות הכתירו אותו העיתונים הבריטיים "אינדיפנדנט" וה"דיילי טלגרף", כאלבום השבוע. היומון הבריטי "סאנדיי טיימס" העניק לו בדצמבר את תואר אלבום השנה וכך גם המגזינים הצרפתיים "Le Monde De La Musique" ו"Pianiste".

היה פחד אימתני שהולכים להרוס אותי (Antoine Le Grand)

"זה היה די שוק", אומר גריילסאמר, "בכל מיני מאמרים מלומדים ניתחו לעומק את רעיון הפנטזיה, דיברו על גילויים, דיברו גם על היצירה של יונתן קרן שהזמנתי במיוחד וזה מה שריגש אותי במיוחד". קרן, חבר לספסל הלימודים בג'וליארד, כתב את "Fantastroph", יצירה שמשלבת אלמנטים מוזיקליים ורעיוניים של פנטזיה וקטסטרופה.

"לשלב יצירה עכשווית של מלחין ישראלי בתוך האלבום היה לי מאוד חשוב וריגש אותי שזה התקבל בחום", הוא אומר, "זו תקופה לא פשוטה ליוצרים ומבצעים בתחום המוזיקה הקלאסית. תמיד מזהירים אותנו מפני הסכנות של אולמות קונצרטים מתרוקנים ודיסקים שלא נמכרים. כל הזמן אומרים שהמצב קשה ושהעתיד מוטל בספק ושאולי עדיף לא לקחת יותר מדי סיכונים. אני שמח שלקחתי סיכון כי בעיני רק דרך יצירות חדשות או דרכי ביטוי חדשים ליצירות קיימות, נוכל להתקדם ולהתחבר לעתיד".

"זהו בדיוק, אבל מה שאני אומר הוא שאפשר להתחבר לעתיד ולגרום לזה לעבוד. שלצד בטהובן, מוצרט, ובאך אנחנו חייבים לראות קדימה. זה נחמד שגם המבצע, גם המלחין וגם הקונספט שמאחורי היצירה חיים, מתבוננים קדימה אל העתיד ולא רק סובלים ממשקעי העבר".

"מוזיקה היא שפה בינלאומית ולכן לישראליות שלי אין השפעה ישירה. מצד שני לחיות בארץ, להתחנך ולגדול בה, נתנו לי חד וחלק את מה שקוראים 'החוצפה הישראלית'. כולם חשבו שאני מטורף, אמרו לי 'תקליט יצירות שאנשים מכירים בהתחלה, תחכה קצת, תירגע, אל תלך עד הסוף, זו התאבדות' ולמרות זאת, אינסטינקטיבית, הייתי חייב לעשות את זה ואני חושב שזה קשור לרוח הישראלית שלא מפחדת ללכת עד הסוף, לקחת סיכונים בלי להסתכל ימינה ושמאלה גם אם זה אומר ליפול ולהיפצע. אני רואה את זה גם מסביבי אצל רקדנים, כוריאוגרפים ומוזיקאים ישראלים".

"אני לא יודע. עשיתי את כל המסלול הקלאסי מהקונסרבטוריון בירושלים ועד ג'וליארד. היו לי מורים מדהימים שמהם שאבתי וינקתי. אחר כך היה רגע מאוד ברור שבו, חאלאס, אני לבד עכשיו וחיים פעם אחת ואם זה כך, אם המוזיקה הקלאסית היא הבחירה שלי, אני חייב לעשות את זה בדרך שלי שהיא לא רק שבירת מוסכמות. אני מתקדם בשני שבילים שמזינים אחד את השני. יש פרויקטים כמו פנטזיה או קונצרט שאני מכין של סונטות של סקרלטי וג'ון קייג' בביצוע אלטרנטיבי ולצד זה יש את הקונצרטים של בטהובן וברהמס או מכלול הסונטות לפסנתר של מוצרט שאנגן בפסטיבל ורבייה בשוויץ בקיץ הקרוב. את רואה, אני יכול להיות גם ילד טוב".

ללכת מעבר לקיים

בתחום המחול בולטת מאוד המגמה שמחברת בין התנועה לאמנויות ומדיות נוספות, הגבולות מטשטשים ולפעמים התחושה היא שיוצרים מרגישים שרק מחול זה כבר לא מספיק. לדברי גריילסאמר גם במוזיקה הקלאסית רוחות של התחדשות בלתי נמנעות ומחשבות על צורך בשינוי קונספטואלי רדיקלי בהגשת היצירה הקלאסית, הן הכרח.

"זה נכון ששינוי לא קורה ברגע אבל יש משהו במאה ה-21, ברוח הזמן,

שמוביל לחיבור הזה בין התחומים. אני רואה את זה בכל תחומי האמנות בשנים האחרונות וזה מרתק ומדהים בעיני", הוא אומר, "יכול להיות שיש לזה קשר לאירועים המטורפים שחווינו בעולם, הצורך הזה ללכת מעבר לקיים, לחפש איזו אמת שמסתתרת יותר עמוק ממה שאנחנו מכירים.  

"מה שהיה הולך ומאבד את הקשר אלינו כבני אדם. זה יותר מדי כללי ואנשים רוצים להרגיש שאמנות מדברת עליהם, קשורה אליהם ואל העולם שהם חיים בו. זה נשמע פשטני אבל זה התפקיד שלנו למצוא את נקודות החיבור ובין היתר לשאול את עצמנו אם אמנות יכולה לשאוב כוח גם מדברים שלכאורה לא קשורים אליה".