פרס ישראל בציור יוענק לפנחס כהן-גן

הצייר פנחס כהן-גן הוא חתן פרס ישראל לשנת תשס"ח בתחום הציור. כהן-גן, אוונגרדיסט ומפורצי הדרך של האמנות הישראלית הצעירה בתחילת שנות השבעים, קיבל את ההודעה על הזכייה בשעות הצהריים משרת החינוך, יולי תמיר. בראיון ראשון ל-ynet אחרי הזכייה הוא אומר: "אני משער שהרבה אנשים ירימו גבה, אחרי הכל משמעות הדבר הוא שהאוונגרד ניצח. מעבר לכבוד שמקופל בתואר, זה הישג אינטלקטואלי לדרך אמנותית, לתוכן ולסגנון חיים, וזה לא מובן מאליו.

"לאורך השנים שאלתי את עצמי לא מעט פעמים האם בחרתי בדרך הנכונה, האם היא מהדהדת גם מחוצה לי, שהרי כל אמן, בדרכו, בגלל הבידוד והבדידות ביצירת האמנות, אין לו תמיד את הקשר המיידי עם העולם, ואתה לא יכול שלא לתהות אם מעשיך שווים משהו, אם הם מחדשים". ההתרגשות, כך עושה רושם מדבריו של הצייר הוותיק, רבה.

"כמו להמציא תרופה חדשה לנפש"

"כשמסתכלים אחורה ורואים את רשימת השמות שזכו בפרס ישראל - לא רק בתחומי האמנות אלא גם במדעים ובפילוסופיה - מבינים את משמעות הפרס", הוא אומר, "בתחילת הדרך הוענק הפרס למרטין בובר, שהיה מהוגי הדעות המשפיעים ביותר, כך שבעיני יש לפרס ישראל משמעות סימבולית, אמוּנית והוא נקשר עם אושיות מהותיות בתולדות המדינה והעם היהודי. היום אני חלק משרשרת הזמן, נצר לקהילה רחבה יותר. לצערי ההורים שלי, שהיו אנשים דתיים והגיעו לישראל בשנת 1949 מסיבות משיחיות דתיות, נפטרו ולא זכו לרגע הזה שודאי היה חשוב להם".

את אמנותו רואה כהן-גן כמדע, ואף התייחס אליה ככזו במספר ספרים בהם פרסם תיאוריות אמנותיות. ההודעה על הזכייה תופסת אותו בהכנות לתערוכת יחיד שתפתח בסוף השבוע

בגלריית גבעון בתל אביב, ותציג עבודות מהשנים 1990-1997. "כבר מגיל צעיר היה לי הרצון לבנות גוף יצירה שמסתמך על תיאוריות אוונגרדיסטיות. זו לא היתה החלטה דווקאית, אלא היא נבעה מהאופי שלי – לא רציתי להיות כמו אף אמן אחר, רציתי להיות עצמי והמצאתי את עצמי פעם ועוד פעם מחדש", הוא אומר.

"זה הוביל להיסטוריה אמנותית ארוכה ואינטנסיבית, אבל גם מאוד קונטרוברסלית, שכללה ויכוחים מפה ועד הודעה חדשה עם הביקורת. בחרתי באוונגרד למרות ואף על פי כן ואני שמח שהדרך שלי נפגשה עם הציבור. מבחינתי עשייה אמנותית גבוהה היא כמו להמציא תרופה חדשה לנפש", אומר כהן-גן.

בוועדת הפרס בראשותו של יונה פישר, ישבו לצד נציגי משרד החינוך ואגף פרסי ישראל גם גליה בר אור ויגאל צלמונה. בנימוקיהם למתן הפרס כתבו השופטים: "אמנותו פורצת הדרך מעוררת הערכה רבה, והוא עצמו מופת לאמן טוטלי. מתן הפרס הוא החזר חוב תרבותי לאחד מבכירי האמנים שהשפיעו שפע על חיי התרבות בישראל והעתירו עליהם מושג, צורה, צבע, חוויה וזוהר. פעילותו המבורכת נמשכת מזה כארבעה עשורים במהלכם למד באקדמיות בישראל, לונדון וניו יורק, הציג עשרות תערוכות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם ולימד דורות של תלמידים". כמורה נערץ שהוכר ברבות הימים כפרופסור בבצלאל, כתבו השופטים, "לא היה עוד כמוהו לעשות את מלאכת ההוראה למלאכת קודש". הוא טיפח ועיצב את תלמידיו מתוך מסירות ורגישות נדירים שנגזרו מתפיסתו האתית ומעמדותיו החברתיות והאסתטיות ומעל לכל - מתוך אמפטיה וחמלה שחש כלפי אלה שבחרו למסור נפשם לחיי אמנות.

מים מתוקים לים המלח

פנחס כהן גן, נולד בשנת 1942 במקנס שבמרוקו, ועלה לישראל בשנת 1949. הוא גדל בקריית ביאליק, התגייס לנח"ל התנסה בחיי קיבוץ, התגורר בירושלים, למד בבצלאל, נפצע בפיגוע בשוק מחנה יהודה בשנת 1968, ונדד לקצווי-תבל על מנת לגבש את זהותו ואת יחסו למושגים מקום, אזרחות, מולדת ותרבות.

בתחילת שנות השבעים, באמצעות סדרת פעילויות מושגיות וסימבוליות, מיקם את עצמו כהן-גן בחוד החנית של העשייה האמנותית בארץ ובחו"ל. הפרויקטים שביצע במרחבים הגיאוגראפיים של הארץ והעולם הוכרו זה מכבר כקלאסיקה. הזכור מכולם הוא פרויקט ים המלח, במסגרתו שתל שרוול ארוך מניילון שהזרים מים מתוקים ובתוכם דגים חיים ממעיין ליד עין פשחה אל תוך ים המלח. ככל הפרויקטים שלו, גם אקט זה היה פוליטי במהותו, והוא נועד לייצג את מצבו הקיומי של האזרח בן התרבות המזרחית-ערבית כ"אזרח יחסי" בסביבה הזרה של המולדת החדשה.

לאורך השנים לא חדל להעמיק את עיונו בהיסטוריה של האמנות, התרבות והמדעים מתוך ניסיון הרואי כמו-רנסאנסי למצוא שפת-על אמנותית וטהורה שתאחד את כל תחומי הידע האנושי.

אינסוף תחבירים המעמתים בין דמות, צורה ונוסחה לוו בפרסומים, בקטלוגים ובספרים תיאורטיים, ומאות הסדרות שיצר מיפו את התקדמותו המחקרית ואת התפתחותה של שפתו האסתטית הייחודית. עיסוקו הממושך בשאלות זהות והזדהות העמיק את זיקתו אל התרבות היהודית ואיתה אל כל מה שנולד מן המזרח כטבורו של העולם העתיק, ערש התרבות. בשנים האחרונות, הולכת ונוטה הדיאלקטיקה הקבועה אצלו שבין מזרח ומערב יותר ויותר אל קוטב המזרח, במובן גיאוגראפי ותרבותי גורף. כהן-גן מאמין כי המזרח שוב חוזר למלא תפקיד מפתח בתרבות העולמית וכי גם לישראל יהא חלק ונחלה בזריחה מחודשת זו.