הלפגוט, הנשים מאחוריך

"אתה בטח לא לפה", קיבלו אותי בחום שלוש נשים חביבות בטון שזרק אותי חזק אל מדרגות בית הספר. "דווקא כן", אמרתי, תוך שאני מחייך ומנסה להסתיר את אגלי הזיעה שהחלו לזלוג מכל נקבובית אפשרית שלי. "מה חשבתי לעצמי כשבאתי לערב נשים, ועוד בזמן שיש משחק בליגת האלופות?", מילמלתי לעצמי, "מגיע לי שיעשו לי בעיות".

למזלי הרב, בטרם הספיקו הגבירות לנזוף בי גם על שיעורי הבית המועתקים ועל זה שאני צריך להסתפר, הגיחה לשחרר אותי בערבות המארחת שלנו לערב הזה, עדי ארד, שבהמשך גם תופיע על הבמה במסגרת ערב שירה וחזנות נשים שאירגנה תנועת אמונה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, לציון יום האישה הבינלאומי שחל בימים אלו.  

אין צורך להרחיב את הדיבור על הקושי שיש לנשים יוצרות בחברה הדתית לצאת עם החומרים ועם המוזיקה שלהם החוצה. מסגרות לא פשוטות - חלקן הלכתיות הכרחיות וחלקן סתם מתוך מקובעות מחשבתית - יכולות לייאש נשים רבות שלא מוכנות להסתפק בעזרת הנשים שבבתי הכנסת אך גם לא רוצות לחצות את קווי ההלכה האורתודוכסיים.

בשבוע שעבר ניתנה במה מכובדת לקבוצת יוצרות שלקחו את השירה והמוזיקה הנשית למקומות שבהם הטאבו הגברי שולט ללא עוררין, כמו חזנות, והוכיחו שיש תנועה מוזיקלית מעניינת גם אצלן.

חושניות כלייזמרית

הערב נפתח עם מקהלת הנשים של בית אל, ונמשך במצעד נשים מכובד שכלל את רחל וילנר המצוינת, סימי היבש שנתנה פירושים מרתקים למוזיקה פרסית שהביאה מהבית, מורין נהדר, אורית שילוח, וכאמור עדי ארד שביצעה מספר קטעי חזנות שלא יכלו להשאיר אותך אדיש לעוצמות הקול והנוכחות שלה על הבמה.

את כל הערב ליוותה מקהלת נשות חווה שלא מתביישות לקחת את המוזיקה הכלייזמרית למקום מאוד חושני, ומחזיקות

לטעמי באחת המתופפות הכי גרוביות וקוליות שראיתי על במה בזמן האחרון.

הקהל היה מורכב מכ-200 נשים נלהבות למדי (הכל במידה כמובן) ושניים וחצי גברים מסתננים שהקפידו לשמור על קשר עין אחד עם השני למקרה שאחוות הנשים תגיע למקומות בעייתיים. קצת היה חסר לי לראות נשים קצת יותר צעירות - לא חלילה ממניעים אישיים, ולא כי חלילה לא נעמה לי חברת נשות אמונה - אבל בכל זאת כדי שז'אנר מהסוג הזה ירים את הראש ויתפתח עוד, לא תזיק לו תמיכה ממחוזות נוספים.

• לבקשת חלק נכבד מהמשתתפות - סרט הוידאו אינו כולל את הופעתן.