מדוע חז"ל פחדו מוושתי
ושתי הסרבנית הופכת במחי אגדה לפרוצה ומנוולת המתעללת מינית, דתית ופיזית בבנות ישראל, והסרבנות האידאולוגית שלה הופכת לסרבנות שמקורה בשיקולים חיצוניים בלבד. רוחמה וייס עם סיפורה של מקדשת השם שהפכה לצוררת היהודים
לושתי המלכה הופעה קצרה אך רבת רושם על במת המגילה. תפקידה מתחיל בראשית הפרק הראשון של המגילה ומסתיים לאחר 39 פסוקים, בהמלכת אסתר הבתולה ומלאת החן במקומה.
אסתר וושתי מייצגות שני דפוסי התמודדות מנוגדים של מיעוטים בחברה שלטת ומדכאת. ושתי מציעה מודל של מאבק חזיתי, ישיר ולא מתפשר (אסתר א, י-יב):
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא:
וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ
הבחירה בסגנון המאבק מסבירה מדוע מסתיים תפקידה של ושתי במהירות רבה כל כך. בעולם המזימות והתככים של המגילה, בעולם של גברים סריסים (וגם אלה שאינם סריסים היו בעצם די מסורסים...). קיומה של אשה מאתגרת, חצופה, בעלת עמדות עצמאיות ודיבור ישיר, מאיים על כל מדינת הגמדים ועל כן הוא לא יתקיים (אסתר א, יז-כ):
כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה... אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה: ...וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן:
אסתר מציגה שיטת פעולה הפוכה לזו של ושתי. אסתר מתקבלת להרמון על תקן של נערה בתולה מלאת חן, נערת שעשועים שקטה וממושמעת. כיוון שאני מעוניינת להקדיש את רוב דברי לוושתי אקצר את תיאור המהפך הדרמטי המתחולל בחייה של אסתר. ברגע מסויים מבינה אסתר ש'לעת כזאת היא הגיעה למלכות' וכי עליה להמיר את תפקיד ה'מתוקה של המלך' בתפקיד המושיעה של עמה. המהפך מרשים ולא אכנס לשאלה האם וכיצד מתחולל מהפך מסוג זה בנפשה של נערה צעירה וצייתנית. המגילה מספרת שזה קרה.
גם בשלב קריטי זה, בניגוד לוושתי, אסתר מנהלת את המאבק תוך שהיא משתמשת בתחכום ובנועזות בכלים המוכרים לה מימי היותה 'מותק' – פתיינות מינית, איום מסווה בבגידה, אוכל, יין וקצת דמעות, ובקשות קשות המנוסחות בשפה מתחנחנת ('אין הצר שווה בנזק המלך', אלק...).
מבחינה מעשית אין ספק - שיטתה של אסתר צלחה והיא השיגה את כל מטרותיה אם לא מעבר לכך.
ההשוואה בין אסתר לוושתי עלולה להביך
ובכל זאת, אם לא מתעניינים רק במבחן התוצאה, ההשוואה בין אסתר היהודייה לוושתי עלולה לגרום למבוכה מסויימת. אסתר לא הייתה אות ומופת לאשת עקרונות. בסוגייה המכוננת העוסקת בעבירות עליהן מצווה אדם מישראל למסור את נפשו 'יהרג ובל יעבור' (סנהדרין עד א-ב) דנים חז"ל בלגיטימיות האסטרטגיה בה בחרה אסתר. האם ראוי שתשועת העם היהודי תעבור דרך המיטה של אחת מבנותיו? האם הצלת חיים בכל מחיר?
לנוכח שאלות קשות אלה עולה המודל המאתגר של וושתי. וושתי הדבקה בעקרונותיה מזכירה יותר את דמויות המופת של המוסרים נפשם על קידוש השם. אל תתעו בי, אני רחוקה מלהתלהב ממודלים של מקדשי השם, ויחד עם זאת אני רוצה להאמין שלכולנו יש קווים אדומים שאותם נסרב לחצות. אני מודעת לכך שאסתר מאתגרת גם את הקווים האדומים שלי.
המבוכה גרמה לחז"ל לנקום בוושתי
הנקמה החז"לית הקבועה היא נקמה ספרותית. מי שאין בידו נשק ושלטון נוקם באנשים המאיימים עליו דרך הזכרון ההסטורי וזו נקמה מתוקה וקשה. הנה הנקמה היהודית בדמותה של הגויה שמסרה את נפשה על קידוש השם - וושתי (מגילה דף יב , ב):
ביום השביעי כטוב לב המלך ביין... אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות. אבל אומות העולם שאוכלין ושותין - אין מתחילין אלא בדברי תיפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים: מדיות נאות, והללו אומרים: פרסיות נאות. אמר להם אחשורוש: כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי, רצונכם לראותה? - אמרו לו: כן, ובלבד שתהא ערומה.
שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו - מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת. "ותמאן המלכה ושתי", מכיוון שפרוצה הייתה...מדוע לא באה?! אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת.
אתם מבינים את זה?! ושתי הסרבנית הופכת במחי אגדה לפרוצה ומנוולת המתעללת מינית, דתית ופיזית בבנות ישראל, והסרבנות האידאולוגית של וושתי הופכת לסרבנות שמקורה בשיקולים חיצוניים בלבד. כך הפכה מקדשת השם לאחת מגדולי צוררי היהודים.
האם חז"ל הציעו לדמותה של ושתי את התפנית הכעורה הזו כיוון שלא יכלו לשאת את ההשוואה בין הבחירה של אסתר לבחירה של ושתי? אולי זה גם חלק ממאבק כללי בנשים דעתניות, אמיצות המוכנות לשלם על בחירותיהן?! ואולי האגדה משקפת נסיון כללי להיאבק בנשים רציניות ומרשימות על ידי הפיכתן ל'מכשפות' מרושעות ומכוערות?
האם הפחד מחביא מאחורי גבו פנטזיה?
מגילת אסתר היא מגילה אלימה. כיוון שהיא כתובה כסוג של פארודיה ניתן אולי לומר שהיא מגילת הפנטזיות האלימות של העם היהודי (הפחד הגדול הוא כשהפארודיה והפנטזיה מקבלות אפשרות להתחבר עם המציאות. זה קורה כמובן במדינת ישראל כאשר מגילת אסתר נקראת ונלמדת, בחלק ממחוזתינו, ברצינות תהומית ועל ידי אנשים שיש להם כוח, אפשרות ולעיתים גם רצון לתרגם את הפנטזיה האלימה למציאות חיים).
האלימות של המגילה אינה רק אלימות בין לאומים היא גם ובמידה רבה אלימות בין המינים. אני קוראת שוב ושוב את האגדה על ושתי ושואלת האם ייתכן שהמגילה המאויימת-מאיימת של הגברים לנוכח קיומה של אשה כוושתי, מייצרת חוויות ופנטזיות של אלימות מינית בקרב קוראי ולומדי המגילה לדורותיהם? באגדה שקראנו יש פנטזיות מיניות אלימות וזו כמובן לא האגדה היחידה מסוגה אודות ושתי. ייתכן שלצד הרצון להשחיר את דמותה המרשימה של ושתי, מבטאת האגדה צרכים גבריים נוספים: הצורך של 'אנחנו נראה לה מה זה...' וכמובן וכרגיל, הצורך לפנטז על 'סקס אחר'.
שיהיו לנו ימים שמחים, ימים של פנטזיות משוחררות וחופשיות המכירות בגבולות המציאות.
פורים שמח
