כל מה שחם מתקרר
ב"התרוקנות", התערוכה הכה מדוברת במוזיאון תל אביב, יש את כל מה שחם: מסיגלית לנדאו ועד האחים צ'פמן, אבל בזה אין כל חדש. ביקורת על בעל האוסף ממנו נלקחו העבודות, דורון סבג, לא תשמעו שם
ארבעים ושמונה אמנים משתתפים בתערוכה "התרוקנות" שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון תל אביב. על דבר אחד אי אפשר להתווכח, היא לא משעממת. ההתרוקנות מנוזלי גוף, תוכן, טעם, ערכים, אפילו מהחיים עצמם, היא חומר חם. יצירות האמנות שבתערוכה נלקחו מאוסף פרטי של דורון סבג - בעליה של חברת משאבי האנוש הגדולה O R S ובחמש עשרה שנים האחרונות גם אספן אמנות מהחזקים בשוק האמנות בעולם.
בעבר - בעידן הטרום מופרט - עוד אפשר היה להלין על קשרי אספן-גלריות מסחריות-מוזיאונים ולבקש לעצמנו שמוזיאון ציבורי ירים תערוכה בסדר גודל כזה ללא עזרת מצנטים. היום תערוכת אוסף פרטי במוזיאון היא דבר שלא נותר אלא לברך עליו.
מונה חאטום. "ללא כותרת (כלוב ציפורים בעלבקי)"
בתערוכה מספר מפתחות אפשריים: האחד מהם הוא כלוב הבנוי לממדי אדם, שניצב ברחבת הכניסה למוזיאון, שבנתה מונה חטום, אמנית בריטית ממוצא פלשתיני, והוא אחד האוצרות היותר ראויים של התערוכה. מפתח נוסף יכול להיות צילום סטילס של במאי הסרטים הגרמני וים ונדרס, המביט אל שער הרחמים, בית הקברות המוסלמי וכיפת אל אקצה המוזהבת, מבעד לערימת אשפה המתגוללת בחזית התמונה.
אבל אוצרות התערוכה – איה לוריא ונילי גורן - בחרו בציור של מיכל נאמן, MY SECRET EMTINESS משנת 2000 כנקודת מוצא. הציור תלוי סמוך לכניסה ולמרות שסמוך אליו נמצאות עבודות אחרות הוא מקבל נוכחות חד פעמית. הציור מצפין בתוכו את השפה המיכל- נאמנית: שני ריבועי סרט הדבקה ההולכים וסוגרים על שני מלבנים לבנים ריקים במרכזם ושני היצורים התאומים בעבודה של נאמן, הברווז והארנב החצויים באמצעם, כשחציים חסר.
הציור הזה הוא המפתח שממנו נבע שמה של התערוכה, אפילו עד לטיפוגרפיה של הכותרות עם שמות האמנים, שנחתכות באמצען. המסלול שהצופה עובר מתחילת התערוכה עד סופה, מתרחק מאוד מהציור הזה, משאיר אותו מאחור, שריד לעידן שבו יחסי צופה-ציור נרקמו לאט וברבדים. מכאן ואילך הוא נדון להיטלטל מגבהים לנקודות שפל ובחזרה, ללא אחיזה.
במעבר חד לתוך חלל התצוגה הראשון המוחשך, התערוכה נפתחת בהפרשות. עבודת הוידאו של קרן רוסו, "כלכלת מותרות", נפרשת על קיר גדול מאוד ומציגה מסע מצולם בתעלת שפכים, עד לרגע היציאה לאור המסנוור שאחריו אין כלום, אנלוגיה לרגע הלידה/המוות. השייט בתעלה מתנהל בקצב הזרימה של מי השופכין. היא מלווה בסאונד שמחזיק את הצופה בדריכות מסוימת לאורך דקות ארוכות, בהן המצלמה צוללת אל תוך המים העכורים ומביטה משם כלפי מעלה, אל כל מה שצף.
השפה לקוחה מרבבות סרטי פעולה עם סצנות המתרחשות בביבים של ערים גדולות. התנועה, השינויים בקצב והסאונד יכלו להיות שייכים באותה מידה לעולם וירטואלי של משחק מחשב. כאן, בעצם, אפשר כבר לזהות את האקדח שיירה מאוחר יותר. מרחב הסייבר, שהכל יכול לקרות בו, גם הזוועתי מכל, הופך להיות הצעה לתחליף חיים, תקשורת, אהבה.
משחקי מלחמה
ישנם סוגים שונים של התפעלות במפגש עם אמנות. אמנות עכשווית, גם במיטבה, תובעת מעט מאוד מאמץ קשב מהצופה שלה. מודעת להרגלי הצפייה שלו, לקצב ההשתנות הווירטואלית שהוא חי בו, היא מאפשרת לו להישאר בכלי הקריאה שהוא מכיר: אין דבר, אל תקרא ספר. זה יצא בקרוב בסדרה לכל המשפחה.
קבוצת AES+F. "המהומות האחרונות"
כך אפשר להתענג בתערוכה על העבודה הכל כך מוקפדת, כל כך מוקרנת היטב, של קבוצת AES+F GROUP -2007 המתארת, על שלושה מסכי ענק, את ה-LAST RIOT. סרט מושקע מאוד שבו קבוצת המשתתפים הם בני נוער וילדים, ממותגים בלבוש אופנתי מוקפד. הם מחזיקים בידיהם צעצועי נשק שונים ומנהלים קרבות כשכולם מאיימים על כולם, כולם מחזיקים חרב צמודה לצוואר חבריהם.
הרקע לסצנה, המתנהלת כמו מחול ערוך ומתוזמן, לקוח מסרטי מד"ב, מהארי פוטר ומעולם משחקי המחשב. עולמות עתידיים סטריליים הם אכסניה טבעית לטירות מימי הביניים ולעופות ענק פרה-היסטוריים המרחפים מעל. חרדת המוות המבוימת בהגזמה תיאטרלית, אווירונים ורכבות הצעצוע, הקומנדקר הצבאי, הכל מתרסק, נופל, נשבר לרסיסים, חופר את עצמו למוות בחול, אבל אל דאגה, הכל יחזור.
ג'ייק ודינוס צ'פמן. "איש סייבר אייקוני"
תערוכה קודמת מתוך האוסף של סבג, "חשיפה", הוצגה בשנת 2000 במוזיאון תל- אביב. העמדה שלה מול התערוכה הנוכחית מסמנת בבירור את הדרך שהאמנות העכשווית עשתה מאז. סדרת הסטילס הדוקומנטרי של אנשי השוליים, של נאן גולדין, שהוצגה אז, לא היתה מוצאת את מקומה כאן. תמונת הגבר העירום שזבובים מכסים את עורו, שייצגה מצב אנושי בהתגלות קיצונית שלו, היתה מתקבלת בתערוכה הנוכחית כחלק אינטגראלי, לצד הזבובים המתים של דמיאן הרסט.
הדיבור הרב לשוני על המלחמה הוא אמצעי טוב להמחיש את כיוון האוסף של דורון סבג, שרק זעיר ממנו מוצג בתערוכה הזאת. הרכישות של O R S באמצעות איה לוריא, שאצרה גם את התערוכה הקודמת, נמצאות כל הזמן על דופק האמנות. זהו עסק, ובעסק צריך להשקיע בתבונה.
דמות "איש הסייבר האייקוני" של ג'ייק ודינוס צ'פמן, ישו עכשווי, קורבן כל פשעי המלחמות העשוי מתכת מוזהבת, שבשרו נבצע בכמה מקומות והוא תלוי פצוע כשראשו מטה ומדמם לתוך מיכל מבעבע, הוא השקעה מצוינת.
השפה הקיצונית והבוטה של האחים צ'פמן פועלת על קהליה באותו אופן שבו עבודות הווידאו שתוארו כאן פועלות: הדרמה המועצמת נטועה בשורשיה בשדה המשחק. באותם להטוטים שבהם קוסמים הבהילו והדהימו את קהלם במאה ה-19. באותה אימת מוות מדומה שאחריה אפשר לצאת החוצה ולהרגע: לא קרה כלום.
סיגלית לנדאו. "vomitus narcissus"
אבל האם לא קרה כלום בעבודת הווידאו של ארז ישראלי, שבה האם מורטת נוצות מגוף המונח בזרועותיה. בהדרגה הגוף הופך לדמות בנה המת והיא – לאם המקוננת. גם אם ניקח בחשבון שישראלי קרוב ומובן יותר לצופה המקומי, הדרמה בעבודה שלו נטועה במציאות אנושית ממשית.
דורון סבג קונה מה ש"חם" והחם נמצא היום במין נקודת אל- חזור שהתהוותה מתישהו בתחילת המילניום. בכל הקשור באמנות ישראלית, מה שמוצג בתערוכה מעיד על בחירות של טעם טוב, גם אם לרוב מדובר באמנים שמיוצגים על ידי גלריות מובילות ומוכרים בחו"ל: ציור גדול של יהודית סספורטס, 'הנוזל המוזהב', מ-2006, דיפטיכון של דגנית ברסט, "כוסות וכתמים" מ-2004, אקווארלים של טל בן-בסט, שני מיצבי וידאו קטנים בשחור-לבן של שרון יערי, עבודת וידאו-מחשב של מירי סגל, פסל חול ומתכת של מיכה אולמן ועוד.
ביקורת עבר
לפני שנתיים הוצגה בגלריה של "מנשר" תערוכה שנקראה "דורון". אצרו את
התערוכה מעיין שטראוס, רועי-צ'יקי ארד ויהושע סיימון והיא נקראה על שם דורון סבג. סבג הוא בעליה של חברת כוח אדם גדולה ושמו נקשר בתוכנית 'מהל"ב' – המקבילה הישראלית, המאוד שנויה במחלוקת, של תוכנית ויסקונסין.
התערוכה ההיא נתנה ביטוי לרחשי לב סוציאליסטיים של אוצריה, שטענו נגד ניצול כוח עבודה באותה יד שרוכשת אמנות. לזכותו של סבג אפשר לומר, שבתוך סדרי העולם הקיימים כרגע, הוא קונה אמנות ישראלית ועוזר לסמן אותה בעולם כסחורה בעלת ערך. הרכישות המקומיות שלו נראות מעניינות ויותר מורכבות מהאחרות, אם כי התערוכה הזאת, ראוותנית ורעבתנית מקודמתה "חשיפה", אולי אינה מדגם מייצג לאוסף סבג כולו.
המלצה לסיום: אם הגעתם למוזיאון תל אביב, כדאי מאוד להתחיל בתערוכה על אודות קבוצת "+10" שאצר אספן האמנות בנו כלב באופן מלבב כל כך, לרדת לקומת הקרקע לתערוכות של שני המועמדים לפרס גוטסדינר השנה: טליה קינן ושי צורים, לראות את תערוכת היחיד של אדם ברג. כולן תערוכות שקטות המבקשות השתהות, כל אחת על פי דרכה. אחר כך אפשר לקנח ב"התרוקנות". שם כבר הכל יקרה בפול ווליום.
"התרוקנות", עבודות מאוסף דורון סבג, אוצרות: איה לוריא ונילי גורן, מוזיאון תל אביב לאמנות
לפנייה לכתב/ת 
