להפסיק לשמור הלכות נידה. היום

פרשת השבוע לוקחת אותי הפעם אל "המבואות המטונפים" של ימי ילדותי ונעורי. אני מפחדת לכתוב על החוויות האלה ואני נמשכת לכתוב עליהן. זה מזכיר את התשוקה ללחוץ על חצ'קון, זו משיכה אל מחוזות הכאב. הפעם יש לחוויה זו גם מימד שהוא מעבר לטלטלות הכאב האישיות, מימד של שיחה ואחריות קהילתית. הפעם אני מבקשת לדבר על פצע תרבותי שחי, גדל ומדמם אתנו כאן ועכשיו - הלכות 'נידה'.

פרשת 'תזריע' פותחת בהלכות הנידה (יב, א-ב):

זו הפעם הראשונה בה מוזכרת בתורה המילה 'נידה'. הפסוקים שלפנינו עוסקים בימי טומאת היולדת המושווים לימי טומאת הנידה.

כן. כן. אני מכירה היטב, עד גבול הגועל נפש, את ההסברים המרככים שניתנו במהלך הדורות למושג ה'נידה', אבל שום הסבר לא יחפה על ההבנה הפשוטה והנקייה של דוברי השפה העברית – נידה, מנודה, מורחקת. כך כנראה הייתה גם ההלכה הקדומה, כך מלמדת השפה העברית וכך מבינה כל נערה צעירה שמקבלת לראשונה בחייה את המחזור החדשי, ובמקביל לומדת בבית ספר הלכות נידה. זה מה שהיא קולטת על הנשיות שלה, על המניות המתחילה לפרוח בגופה – נידה.

היא לומדת שאסור לה לגעת בבנים כדי שלא תטמא אותם בטומאת נידה. היא גדלה ולומדת לדעת שלכשתנשא יהיה עליה להפריד את מטתה ממיטת בעלה בימי הנידה, לספור שבעה נקיים, לערוך לעצמה בדיקות וגינאליות עם 'עדים' (שלל גזות ובדים לבנים), לשלוח מעת לעת את הגזות, התחבושות והתחתונים לבדיקה של רבנים, לטבול במקווה בהתאם להנחיות קרצוף רבניות קפדניות ולעיני הבלנית. ורק אז לחיות, לכל היותר שבועיים, את חיי ה'לא נידה'.

איסור נגיעה

אני עדיין זוכרת את הפעולה המכוננת ב'בני עקיבא' בה למדה אותנו שירה, המדריכה, על 'איסור נגיעה' (ושיקום בוגר בני עקיבא אחד שלא זוכר את הפעולה הזו). שירה הסבירה לנו למה אנחנו חייבות להפסיק לשחק עם הבנים "תופסת", ואיך אפשר לשלם כסף לנהג האוטובוס בלי לגעת בו ובלי להפיל את הכסף על הרצפה ועוד כהנה וכהנה פרטי הלכות איסור נגיעה.

האמת הלא נאמרת היא פשוטה; כולנו (כמעט) הפרנו את האיסור הקדוש הזה. חברויות ראשונות, מהוססות ונוגעות ללב שהאריכו ימים זכו (במידה שעוד נותרה מעט חירות ובריאות נפשית בעולמינו) להפרות מבוהלות ומענגות של האיסור. כולנו עברנו על האיסור. כולנו שמרנו על החזות המרגיעה של השקר.

הנשיקה הראשונה שלי

ביני לבין החבר הראשון שלי הייתה חלוקת תפקידים, אני אהבתי ללמוד הלכה והוא לא אהב להתאפק (בעצם, גם אני לא...) וכך אני הייתי ממונה על פסיקת פסקי ההלכה פרטיים שקבעו, בפשטות ובקלילות רבה, שאין בסיס הלכתי מוצדק ל'איסור נגיעה' (שהרי כל גבר נהיה טמא נידה גם כשהוא נוגע באמא שלו, באחותו או באשה שנגעה בו בטעות בתור לקופות בסופר). כולנו טמאי נידה, שלא לומר טמאי מתים, אין שום סיבה הלכתית להלחם מלחמה דון קישוטית בטומאה הבלתי ניתנת למיגור. כך, בתוך להט ההסברים, זכיתי בנשיקה הראשונה שלי.

אין מאחורי ואין מצדדי – אני מסכת נידה

זה כמובן הרבה יותר מורכב. לצד טומאת נידה מזכירה הפרשה שלנו והפרשה הבאה (פרשת מצורע) עוד טומאות שמקורן בהפרשות הגוף: צרעת, וגבר שמוציא שכבת זרע. גם לטומאות לאלו מציעה התורה פרקטיקות מסודרות של היטהרות. המשנה, עוסקת בהרחבה בהלכות טומאה אלו ואחרות ומקדישה להן אחד מששת סדרי המשנה – סדר טהרות.

והנה ההפתעה – כל טומאות הגוף הותרו במהלך הדורות מביטוייהן המעשיים. האם אתם מכירים היום פרקטיקה של טהרת מצורע? או הלכות מחייבות של הטהרות לגבר שהוציא זרע? המצורעים, הזבים ופולטי הזרע למיניהם, מסתובבים חופשיים בעולם; טמאים, מטמאים ושמחים בחלקם ורק הדווה – בנידתה. אם לא די בכך עיינו בהתפתחות התלמוד – סדר טהרות הוא הסדר היחיד שבשני התלמודים, הבבלי והירושלמי, שאין לו מסכתות. ומכל הסדר הזה יוצאת מן הכלל מסכת נידה – רק לה ייחדו שני התלמודים מסכת בתוך סדר טהרות הנטוש.

תעזבו לנו את השחלות

אז מה היה לנו?הגברים, במהלך הדורות (ולמען האמת די מהר), הצליחו להסיר מעל עצמם את עול הלכות טומאת הגוף, בעודם מסבים את עינייהם הקפדניות, את ידייהם ואת השפה ההלכתית לעיסוק פולשני ושתלטני בגוף האשה. הנה רק שתי דוגמאות מתוך המשניות של מסכת נידה. רק בשביל שתבינו במה מדובר:

וכאן נפרדת דרכי מדרכן של נשות 'קולך' והאורתודוכסיה המודרנית

אין לי כעס היסטורי על הלכות נידה, אני אפילו סקרנית ביחס אליהן ואל יוצריהן. הכעס, או הרבה יותר מדוייק – הכאב, הוא על ה'כאן והעכשיו' של התרבות היהודית. על כך שנשים ליברליות, מודעות לעצמן ולגופן, ממשיכות ללמד את בנותיהן הלכות נידה. על כך שהעולם הניאו-אורתודוכסי מרגיש ליברלי ומתקדם כשהוא מכשיר נשים לתפקיד של בודקות דם נידה.

על כך שנשים רציניות חושבות שזה הגיוני לקבל טיפולים הורמונאליים רק על מנת לתאם בין ימי ה'שבעה נקיים' לימי הביוץ. אני לא מצפה מהרבנים האורתודוכסיים להשתנות, אבל אני מצפה מהנשים האורתודוכסיות להפסיק למרוד נגד ההלכה רק בגבולות ובמגבלות השפה הגברית. אני מצפה מהן למרוד בשפה ובתרבות ההלכתית-גברית באותם מקומות בהם היא מבזה ומפלה אותן, במקומות בהם היא פולשת ביד גסה לגופן.

אי אפשר לעשות תיקון פמיניסטי להלכות נידה. צריך לעשות להלכות אלה בדיוק מה שעשו פוסקי ההלכה להלכות מצורע וזב – להשאיר אותן על המדף הלמדני, וגם זה בגבול ובמידה.

שבת שלום

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות", מחברת הספר 'מתחייבת בנפשי' - קריאות מחויבות בתלמוד ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים