נאמן למקור

מזה שבועות ניטשת במרחב הוירטואלי ומחוצה לו מתקפה חזיתית נגד המחזה "השיבה לחיפה", עיבוד לבמה של בעז גאון לנובלה שכתב ע'סאן כנפאני. אתמול, יום ראשון, עלתה המתקפה שלב כשמחוץ לאולם אניס ביפו ד', שם נערכות החזרות להפקה של תיאטרון הקאמרי בבימויו של סיני פתר, הגיע להפגין קומץ של נאמני ארץ ישראל השלמה, שעטו כפיות והניפו שלטים.

המפגינים טענו כי העלאת הצגה על פי כתביו של כנפאני - לשעבר דובר החזית העממית לשחרור פלסטין שחוסל על ידי ישראל לאחר טבח הספורטאים במינכן - בתיאטרון ישראלי אינה ראויה. בשלטים שהניפו נכתב בין היתר: "החזית העממית לשחרור פלסטין מברכת את תיאטרון הקאמרי על עידוד לשחרור חיפה ויפו מעול הכיבוש הציוני", "אללה אכבר" ו"איטבח אל יהוד".  

שלושה מפגינים בכאפיות מחוץ לאולם אניס ביפו אתמול (צילום: עידן הובל) 

יום אחרי ההפגנה המאולתרת, שלא קיבלה את אישור המשטרה, הפיצו דוברות ועד רבני יש"ע, תנועת הר הבית והמקדש, ארגון חוננו וסוכנות קול רינה, מסמך באינטרנט המכנה את כנפאני, "רב מרצחים" וקורא לקהל להחרים את ההצגה ואת התיאטרון.

"משום מה מצאה הנהלת תיאטרון הקאמרי לנכון לקבוע את הצגת הבכורה של המחזה מבית היוצר של החזית העממית לשחרור פלסטין דווקא לקראת חג הפסח. בכך מאפשר הקאמרי להמשיך את מסורת אויבי ישראל בת אלפי השנים של הפצת השמצות, האשמות שווא, זיופים ועלילות אנטי יהודיות", הלינו בקול-קורא לציבור.

דובר הארגונים, אליקים ויסנשטרן, אומר בתגובה ל-ynet: "זו לא הודעה רשמית שלנו, אבל בוודאי שכולנו תומכים בדברים שנכתבו. זה נושא שמעורר את עניינו של ציבור נאמני הארץ וברור מאליו שנתמוך בכל מה שמחזק את הקשר שלנו לארץ ישראל או לחליפין שולל את קיומה". 

מתוך החזרות על "השיבה לחיפה"  באולם אניס ביפו (צילום: מרב יודילוביץ')

כנפאני, מהסופרים הפלסטינים הבולטים, נולד בעכו והתגורר שנים ארוכות בביירות. בסוף שנות השישים הפך דוברה הראשי של תנועת החזית העממית לשחרור פלסטין שייסד ג'ורג' חבש. בשנת 1973 מת כנפאני בפיצוץ מסתורי של מטען חבלה שהוצמד למכוניתו. האצבע הופנתה כלפי המוסד הישראלי שפעל באותה השנה בהוראת ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, לנקום את מותם של הספורטאים במינכן.

בין הכסאות

בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-2005 כתב איתן הבר כי כנפאני סופח לרשימת המוות בשוגג. "היום מודים גם במוסד בחצי פה כי היו כאלה שנפלו קורבן על לא עוול בכפם בעקבות ההחלטה ליצור אווירה של הרתעה ופחד בקהילות הפלסטיניות באירופה", כותב הבר. בהמשך הוא כותב: "הבכיר והבולט בין אלה שנידונו למוות על ידי 'בית הדין' של גולדה אף שלא היה להם קשר ישיר לטרור בכלל ולמינכן בפרט הוא כנפאני".

בתחקיר מוקדם שפרסם הבר בנושא החיסולים שאחרי מינכן כתב עוד כי כנפאני נחשב בעיני אחדים מטרה קלה בשל תפקידו כדובר החזית העממית והדגיש: "יחד איתו 'חוסלה' אחייניתו הצעירה בת ה-17 אותה התכוון להסיע לבית הספר באותו הבוקר, עובדה שהעיבה מאד על הפעולה שנחשב בעיני רבים כפזיזה".  

הצגה שמפגישה עולמות חסרים ומחברת בין טראומות (צילום: מרב יודילוביץ') 

יצירתו של כנפאני, שבמרכזה טרגדיה של הפליטים הפלסטיניים, עוררה בין היתר גם את דמיונו של הסופר הישראלי ונשיא האגודה לזכויות האזרח, סמי מיכאל. את ספרו "יונים בטרפלגר" הגדיר מיכאל כרומן המשך לנובלה של כנפאני שמגוללת את סיפורם של זוג פלסטינים שברחו מחיפה ללבנון במהלך קרבות 48' והותירו אחריהם תינוק בעריסה שאומץ על ידי זוג ניצולי שואה. המפגש המחודש עם הילד שגדל כיהודי והפך לחייל בצבא הישראלי, מחטט בפצע ומגלה פערים שעליהם קשה עד בלתי אפשרי לגשר.

בתיאטרון הקאמרי אומרים היום: "המתקפות התקשורתיות על המחזה מתאפיינות בסילופים מכוונים, הסתרת האמת ורצון  לסתום את פיותיהם של האמנים המעורבים בהפקה חשובה זו.

מאחוריהן לא עומד אלא רצון לפגוע בתיאטרון הקאמרי וביוצרים וכל זאת עוד לפני שמי מהתוקפים קרא ולו שורה אחת בטקסט!.

הנה כי כן בישראל 2008 הומצא ז'אנר חדש: ביקורת הצגה עוד לפני עלייתה. האין גבול לעצלות האינטלקטואלית".

בתיאטרון מדגישים כי את המחזה לא כתב כנאפני, כי אם בעז גאון, עיתונאי מוערך שנודע בתחקיריו המקיפים. הם אף מוסיפים כי הנובלה המקורית אומצה על ידי מוסדות החינוך של מדינת ישראל משום תרומתה להבנת הזהות הערבית.

עוד אומרים בתיאטרון: "עבור הצנזורים על דעת עצמם, הזמן עצר מלכת אי שם בשנות השבעים המוקדמות. דבר לא השתנה עבורם, במשך שלושה עשורים ויותר. 'האחר' אינו אלא אויב. קולות אמנותיים יש להשתיק. יש להרעים אך ורק בתותחי הקרב. יש לשתוק ולבהות בשמיים ולהתרחק, בעיקר מכל ניסיון לגשר על פני הכאבים והסיוטים שהצטברו".

"אנחנו חושבים אחרת", מוסרים בתיאטרון, "תיאטרון הקאמרי גאה בהצגה 'השיבה לחיפה' וזועם על המתקפה משוללת היסוד. אנחנו מזמינים את כל קהלנו – כולל התוקפים – לבוא להצגה, להתרגש ולצחוק, להזדהות עם כאבם של צמד ההורים, יהודים וערבים, הנלחמים על אותו הילד. אולי זה מה שמפחיד את הצנזורים: הסיכון כי ימצאו את עצמם משילים דמעה עבור כאבי האחר".