הוא גם שר

איכות תמיד היתה שם נרדף לשולי רנד. כך היה כשנחשב לשחקן מבטיח בתיאטרון ("המלט", "הדיבוק") ובקולנוע ("המיועד", "החיים על פי אגפא" ועוד), וגם כשהפך לחסיד ברסלב וכתב את "האושפיזין", בבימוי גידי דר ושיחק בהצגות יחיד כמו "יארצייט". לכן, לאור יציאת אלבום הבכורה שלו, "נקודה טובה", מסקרן לדעת אם המצוינות ממשיכה לחבור אל רנד גם כמוזיקאי.

ההתרחשות הזו מתגלמת גם בשירים עצמם, שתכניהם משמעותיים לא פחות מצורתם. המסרים שמובעים בהם עוסקים באמונה הדתית באופן כה מוחצן ומעביר תחושת שליחות עד שלא ברור אם המוזיקה אצל רנד היא אמצעי או מטרה. התהייה הזו רלוונטית כאשר מקשיבים למוזיקה הזו באופן מתבונן וביקורתי ותמהים האם, למשל, העובדה שהשירים קליטים מאוד משרתת גם מטרות אידיאולוגיות חוץ-מוזיקליות?

לזכותו של רנד ייאמר שתמונת העולם הדתי שהוא מציג בשיריו אינה מיסיונרית מתייפייפת בנוסח "הכל מושלם ומלא אושר בדת". להיפך. הוא מתאר בפירוט רגעים של חוסר תכלית (בשיר "מה התכלית"), ריקנות ("מוחין דקטנות"), צער ("נקודה טובה" – דואט עם אהוד בנאי) ומשבר – בשיר "אייכה", שבו הוא נשמע פגיע בקולו שעולה לגבהים שבהם רהיטותו נפגמת.

עם זאת, בסופו של דבר, האמונה אצל רנד תמיד מנצחת. כך למשל בשיר "המשורר", שבו הכופר מובס ומודה בטעותו, ובשיר "מוחין דקטנות" (מושג קבלי שמשמעותו חשיבה צרה ומצומצמת), שבו המצוקה התפוגגה, הלב נפתח ואפילו "התפלק" לו שיר (הציטוט מהמקור).

רנד. פסקול מרהיב (צילום: אוהד רומנו)

"נקודה טובה", שולי רנד, "קרן קשת"