גדם פועם

פרק 1

שמי בּרוּנוֹ בּרוּמהַרט, ובילדותי גדעו את ידי הימנית. מאז מכנים אותי "האיש בלי יד", ועוד כינויים. בשעתו היו כינויים אלה מבעירים את חמתי, עכשיו הם מעוררים בי קצת שאט נפש ולא יותר. בני אדם הם קצרי השגה, ולא מתארים לעצמם כי ביד שמאל אפשר לעשות מה שעושים בשתי ידיים, ולעתים אפילו יותר.

אוסיף: אנשים עם שתי ידיים נראים לי לעתים מגוחכים ביחסם המובן מאליו לחיים. אדם בלי צלקת הוא אדם בלי סבר, וכמוהו יש עדרים שלמים. בילדותי דמיינתי שיד תצמח לי, והיא תהיה חזקה יותר מהיד שנקטעה. בגיל עשר מחקתי מלבי אשליה זו. מאז אני מה שאני. אני שונא שמרחמים עלי. הרחמים הם סוג של אהבת עצמך. אדם הגון אינו מרחם על עצמו.

הקדמתי דברים אלה כדי שאיש לא יבוא אלי בטענות. אני לא משחק מחבואים. מה שיש לי לומר אני אומר. לפעמים אנשים לא מבינים אותי, או מפרשים את דברי שלא כהלכה. אני תמיד אני, ואני לא מתכוון להשתנות. לפָנים היה בי היצר להסביר ולפרש, להעמיד דברים על דיוקם, כמו שאומרים. עכשיו אין לי שמץ מזה.

מאז צמצמתי את דיבורי יש לי נקודת תצפית חדשה: השתיקה. כבר למדתי, השתיקה היא מורה הדרך הטוב ביותר. בעניין זה פיתחתי שיטה שלמה: אני יכול לשתוק שבוע ימים. אנשים סבורים שאני מדוכא או שווה נפש. טעות בידם. אני פשוט מרוחק מהם.

השתיקה מגביהה אותי, ואני יושב ומתבונן ובתוך כך גומע שנים ומקומות. את הצימאון הזה אין להרוות אלא בשתיקה נוספת. השתיקה היא האלכוהול שלי. אני שותה ושותה ונשאר צמא. לפעמים, אם להודות על האמת, מציפה אותי התשוקה הישנה לדבר ולהסביר, אך אני לא מתפתה.

אמש מלאו לי חמישים. פלא שהגעתי לגיל זה. הורי פחדו שלא אאריך ימים, אבל אני, מסתבר, נחוש הייתי בדעתי לחיות, והריני לפניכם.

הורי נִספו בגיל צעיר. קלסתר פניהם השתנה במרוצת השנים, אבל לא קרבתם. אהבתם, במיוחד לאחר שנפגעתי, לא ידעה שיעור. זו היתה אהבה עזה שעוטפת אותי עד עצם היום הזה. הם חיזקו את אמונתי בחיים שלאחר המוות. איני יודע בדיוק איזו צורה ילבשו חיים אלה, אני, על כל פנים, איני מפקפק בהם.

לפני שנים, בחורף, ליד נהר קפוא, הרגשתי שחיי קרבים אל חייהם, ופעם אפילו ראיתי אותם — נכון יותר, את צלליהם — קרבים אלי. בשנים האחרונות הם אינם מָשים ממני. המוות הוא פחד התקוע בנפשנו כמסמר חלוד. עוד יתגלה, בבוא היום, שלא היה ולא נברא אלא משל היה.

בעניין זה, כבעניינים אחרים, היתה אשתי לשעבר אטומה לחלוטין. היתה ארצית יותר מן הסלעים. מה שעיניה לא ראו לא היה קיים. פעם אמרה לי, "אתה שבוי בדמיונות". לא האמנתי למשמע אוזני. אני, שניהלתי עסקים בגרמניה, הולנד, איי סנט ג'ורג', נאפולי, והיכן לא, אני, שמאות אנשים עבדו ברשת המסחרית שלי, אני, היא אומרת, שבוי בדמיונות.

בנעוריה הלעיטו אותה בקלישאות ומאז הן נעוצות בראשה. המילה "אלוהים" הפחידה אותה כנראה תמיד. היא, כאמור, לא ראתה אלא מה שאישוניה הראו לה, אף לא מילימטר אחד נוסף. פעם הסברתי לה משהו על תחושות סמויות. היא הסתכלה עלי כאילו יצאתי מדעתי. מילים בלתי מובנות לה היו מטריפות את דעתה.

לאחר מכן חדלתי לדבר אליה. לפרקים היתה מתעוררת ומרצה באוזני את הקלישאות שקלטה בגימנסיה. לא ידעתי אם לרחם עליה או לבוז לה. במרוצת השנים פיתחתי כלפיה שוויון נפש הדומה לחירשות. כשהיתה מדברת הייתי משפיל את ראשי. מלבד הבעה אחת, שהיתה מצחיקה אותי, לא קלטתי ממנה דבר. חירשות, כבר למדתי, היא מום מועיל.

פרק 2

אני חוזר למה שהתחלתי. אמש מלאו לי חמישים שנה. הורי, כאמור, בטוחים היו שלא אאריך ימים. הם לא שיערו אֵילו כוחות טמונים בגדם יד. בכל ילדותי היתה אמא מביטה בי ואומרת, "למה זה לא קרה לי?" המסכנה לא תיארה לעצמה מה צופנים לה החיים.

את ילדותי אני זוכר כחלום קודח. אמא יושבת לידי וחובשת את הגדם, ועיניה לא מָשות ממני. שום חפץ בבית ומחוצה לו לא היה קיים באותה העת בנפרד ממני. כל מה שראו עיני אימצתי. קרבתה של אמא העניקה לי כל כך הרבה בִּטחה שגם הכאב העז ביותר לא גרם לי שאצעק. אמא היתה משדלת אותי, "צעק, ילדי, צעק. מותר לך לצעוק". כבר אז, בלא יודעין, בזתי למבקשי רחמים.

מאותם ימים עמומים אני זוכר את הקורות העבות של התקרה, את החלונות הכפולים ואת השלג הלבן שנופל בלי סוף. אבא יושב במרחק מה ממני ומעשן מקטרת. עד גיל ארבע לא דיבר אלי. אבא, זאת למדתי אחר כך, דיבר רק לגופו של עניין, ועם אמא היה מתווכח לעתים. כבר אז ראיתי את היַשׁרוּת הנוקשה בתנועותיו.

פעם בשבוע היה בא הרופא. הוא היה אפילו גבוה מאבא. לשאלתו אם כואב לי הגדם השבתי, "לא כואב". למשמע תשובתי הצטחק, כמו ביקש להחמיא לי. אמא היתה מספרת לו על שנתי הבלתי שקטה ועל סירובי לשתות שמן דגים. למשמע דבריה עשה תנועה קטועה. נדמה היה לי שהוא רומז לה להכריח אותי. רוב היום הייתי במיטה ודפדפתי בז'ורנלים. לפעמים הייתי נתקל בדופנות המיטה וכאב עז היה פולח את גופי.

שעות רבות ישנתי, וכשהייתי מתעורר נדמה היה לי שהחדר השתנה. פעם, להפתעתי, גיליתי את אבא בפינה, כמו לפני שנרדמתי. "אבא", קראתי. לשמע קריאתי קם מכיסאו וניגש אלי. אז העביר אלי, כך אני מאמין, חלק מישותו השותקת.

ערב אחד שמעתי את אמא אומרת, "הילד לא מדבר".

"הוא מדבר", אמר אבא, "אבל לא מפטפט".

"ילדים בגילו כבר מדברים", אמרה אמא בקול חרד.

אני מדבר בשתי שפות. כשאמא פונה אלי אני מתאמץ להשיב לה. אבא מביט בי ואינו דורש ממני תשובה. השקט שלו מהַנה אותי. הקיץ חם ואני יושב בחצר. החצר קטנה וצמודה למטבח. ציפורים באות לבקר אותי, ורוב היום אני לעצמי.

"גִדמי, מה שלומך?" החריד אותי ילד בקולו. הוא עמד ליד הגדר וחרץ לי לשון. נדהמתי מהופעתו הפתאומית והחצופה, אך לא הוצאתי הגה מפי. הלה, כדי להרגיז אותי עוד יותר, חזר וחרץ את לשונו ואמר, "אני יכול להגיד לך מה שעולה על דעתי, ממילא לא תוכל להרביץ לי".

גם על כך לא השבתי לו. התבוננתי, והרגשתי כי מבטַי צולפים בו. הוא אמנם הוסיף לחרוץ לשון ולהשמיע דברים מקניטים, אך חוצפתו הלכה ונחלשה. לבסוף נמלט על נפשו.

ערב אחד אמר הרופא, "הגדם נרפא ועוד מעט נתקין לילד תותבת". לא ידעתי מה פשר הדבר, ולא שאלתי. סקרנותי עזה מאז ומתמיד, אבל לשאול אני לא נוהג. דברים גלויים מתבהרים מאליהם, ואת הנסתרות לא נדע ממילא. שמץ מהלקח הפשוט הזה כבר נודע לי אז.

באותה חצר קטנה ליד המטבח ראיתי מה שראיתי. החיים, בסופו של דבר, לא משנים אותנו. לפעמים נדמה לי שאני עוד שם, ליד הגדר או על הארץ, כאילו שום דבר לא אירע במרוצת ארבעים ושש השנים האחרונות.

פרק 3

אמא מכרה את תכשיטיה המעטים כדי לקנות לי תותבת. התותבת, אם לא ידעתם, מבליטה ביתר שאת את המום, אבל לא בזה הצער. התותבת חונקת את הגדם, ואתה כואב יום ולילה את הסֶגֶר. לא רק המום נחנק אלא כל עצמך. אני נחנק, צעקתי מתוכי, אבל איש לא חש לעזור לי.

הזקן הרשע שהתקין את התותבת שכנע את הורי כי המכשיר הוא הטוב בתותבות, והראיה — אין שום סימני לחץ על העור. ילדים מתרגלים לתותבת ונוהגים בה כביד. דיבורי הרגעה, בסופו של דבר, אינם משככים כאבים. מרוב מועקה הייתי מקיא.

לאחר שבועות של סבל הסירו את התותבת ומיד רווח לי. פתאום ידעתי שיש לי יד שלמה ויש לי גדם. הגדם שונה מהיד לא רק באורכו. הוא לא זז, הוא מקשיב ברטט. מאז הסירו את התותבת אני מרגיש את קשבו. הוא מחובר אל כל חלקי גופי ופועם.

"הגדם פועם", גיליתי לאמא.

אמא תהתה רגע ואמרה, "אתה טועה, יקירי, גדם אינו לב".

קשה לסתור עובדה נחרצת זו, ובכל זאת אני מקשיב לו. הגדם מגלה לי כי בחוץ, ליד הגדר, עומדים כמה ילדים ומחכים שאצא. ואכן, כשאני יוצא הם חורצים לשון וקוראים לי גִדמי. תחילה, אם להודות על האמת, פחדתי מהם. לימים הייתי נועץ את מבטי בעיניהם, וראה פלא, מבטי השתיק אותם.

אמא יצאה לבית המרקחת לקנות תחבושת לגדם. הרופא אומר שאין עוד צורך בתחבושת, אך אמא ממשיכה לחבוש אותו, מתוך הרגל כנראה, או לשם זהירות. אני יודע מה אמא עושה גם כשאני לא רואה אותה. הגדם פועם ומראה לי אותה. אבא, שבדרך כלל לא מדבר, יצא מכליו וקרא, "הגדם לא פועם ולא רואה, הוצא שטות זו מראשך".

בלילה מתאספים אנשים בחדר האורחים ומדברים בקול רם. הקולות מסתננים לשנתי וממלאים אותה. מאוחר בלילה מתפזרים האנשים, ורק אז נופלת עלי השינה הגדולה. בשינה הגדולה אני רואה חלומות בהירים ובבוקר אני מספר אותם לאמא. אמא אומרת, "אלה חלומות, ואין מה לפחד".

אני לא מפחד. בחלומות אני דוהר על גב סוס ארוך, צולח נהרות ומניס את הז'נדרמים. הגדם שלי, מסתבר, מפחיד אותם.

"אסור להפחיד אנשים", אומרת אמא.

"אני לא מפחיד אותם. הגדם מפחיד אותם".

"אין זה משנה. אסור להפחיד".

בינתיים יצאה אמא לעבודה ולבית הביאה את קָרוֹלָה. קרולה גבוהה וחסונה ותנועותיה כבדות ומדודות. פעם ביום היא מוציאה מתוך נרתיקה את צלמו של ישו, מניחה אותו על השידה, כורעת על ברכיה

ומתפללת.

"מיהו ישו?"

"בן אלוהים".

"מה עושה בן אלוהים?"

"מה שאלוהים מצווה עליו לעשות", אמרה קרולה והצטחקה.

סיפרתי לאמא על צלמו של ישו. אמא הרימה את עיניה ואמרה, "אלו אמונות ישנות".

"ואנחנו לא מאמינים באלוהים?"

"לא".

אמא, אני מרגיש, רוצה להסביר לי יותר, אך לא מסבירה. אבא לעומתה נחרץ בדעתו: "אין אלוהים. זו המצאה". אבל קרולה, אני חייב לומר, כל כך משכנעת בתנועותיה, בשקט המוצק שלה, שאני נכון להאמין לה שיש אל בשמים, והוא שלח לנו את ישו כדי להציל אותנו מאנשים רעים. יש ימים שהיא שרויה בתענית דיבור, לא מדברת ולא שרה. איזו יראה קודרת נסוכה על פניה. אני מתבונן בה ומשהו מיראתה נוגע בי.

• "והזעם עוד לא נדם", אהרן אפלפלד. כנרת-זב"מ