האוניברסיטאות הופכות כסף לזבל

בחלק מתחומי המחקר ישראל היא מעצמה מדעית שהישגי חוקריה מרשימים מאוד בזירה הבינלאומית, במיוחד בהתחשב בתקציב הדל המופנה להשכלה הגבוהה. אבל הפוטנציאל האדיר הטמון באוניברסיטאות עדיין רחוק ממימוש. על מערכת השואפת למצוינות להתמקד דווקא באיתור הבעיות ובזיהוי הפוטנציאל, ולא לנוח על זרי הדפנה תוך כדי הדגשת ההישגים והתעלמות מהכשלים.

חוקר במוסד ציבורי יכול לתרום לציבור המממן את שכרו בשלוש דרכים עיקריות: בהוראה איכותית, בתרומה לדיון הציבורי ובעיקר באמצעות מחקר מהשורה הראשונה בזירת המדע העולמית. לעומת זאת, למחקר בינוני או ירוד באיכותו, הזוכה להתייחסות מזערית מהקהילה המדעית, ערך דל, אם בכלל. אך במקרים רבים דווקא יצירת מחקר דל ערך הוא העיסוק המתגמל ביותר בקידום בדרגות ובשכר. אפשר להעריך איכותו של מחקר, אך קל יותר למדוד את כמותו – פשוט סופרים פרסומים בכתבי העת המדעיים. אולי זו הסיבה שהמוסדות להשכלה גבוהה בישראל, מי יותר ומי פחות, מקדמים חוקרים על בסיס מספר המאמרים אותם פרסמו, ולא מעניקים משקל מספיק לאיכותם.

נגע ספירת המאמרים

על היקפה המדויק של הבעיה קשה לעמוד, משום שהמועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) והועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) - הזרוע הביצועית של המועצה, מועלות בתפקידן. הן מחלקות כספי ציבור בהיקף רחב לאוניברסיטאות ולמכללות, אך בהערכת איכות המחקר אינן עוסקות. כתוצאה' קשה לדעת עד כמה המוסדות השונים אכן מעודדים מצוינות, ועד כמה נפוץ נגע "ספירת המאמרים". חמור מזאת, לאחרונה מינתה המל"ג ועדות מומחים להערכת התחומים השונים במערכת ההשכלה הגבוהה, אך למרות עלותן הגבוהה, הוועדות הונחו להתמקד בהוראה ולא במחקר ולא לפרסם דירוג על פי ההישגים. נשאלת השאלה מדוע מבקשים ראשי המל"ג והוות"ת להסתיר את האמת מהציבור.

דוגמה פשוטה מבהירה את העדפת הכמות על האיכות. כאשר סיימתי את לימודי הדוקטורט (לפני כעשור) קיבלתי הצעת עבודה מאוניברסיטת בר אילן. הכללים הובהרו לי: אם תפרסם בתוך שש שנים 15 מאמרים בכתבי עת שאיכותם עולה על רף נמוך למדי ("שיפוט על ידי עמיתים"), תזכה לקידום ולקביעות. אם לא, תאלץ לעזוב. לשמחתי הגיעה גם הצעה מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית. שם הובהר שאם אפרסם שני מאמרים בכתבי העת בכלכלה מהשורה הראשונה בעולם, אזכה בקביעות. פרסום עשרות מאמרים בכתבי עת בינוניים וחלשים לא מזכה בקביעות. לימים ראיתי שהקידום בבר אילן אכן מבוסס על ספירת מאמרים – חוקרים מצטיינים נענשים על כך שהם מייצרים מחקר טוב על חשבון כמויות פחותות ערך, ואילו חוקרים שהפנימו את כללי המשחק וויתרו על השאיפה למצוינות, זכו בקידום. על פי שיטה זו, אילו היתה לאוניברסיטה מחלקת ספורט תחרותי, הקופץ לגובה שיקודם בסולם הדרגות ויישלח לתחרויות בינלאומיות, לא יהיה זה שקופץ לגובה הרב ביותר אלא זה שקופץ הרבה פעמים.

ויתור על המצוינות

בר אילן אינה יוצאת דופן. עולה הרושם שאוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת חיפה, שגם דירוגן הבינלאומי נמוך, נוקטות במדיניות דומה. אך גם במוסדות הטובים יותר, ישנה שונות גבוהה באיכות המחלקות ובקריטריונים לקידום. כמות התפוקה, גם אם איכותה דלה, מהווה לעיתים רבות מרכיב חשוב, חשוב מידיי, לקביעות ולקידום. שיעורם הגבוה של מקבלי הקביעות בתום תקופת הניסיון, במוסדות אלו, מעיד על ויתור מסוים בעניין המצוינות.

בארצות רבות מתגאים שבעידוד הממשלה מוקמות מערכות למחזור פסולת, ההופכות זבל מיותר לכסף טוב. בישראל, העצמאות שניתנה למערכת ההשכלה הגבוהה הובילה למנגנון הפוך - כסף טוב הופך לזבל מיותר. במקום לעודד מצוינות בתקצוב נכון ובקרת איכות, המועצה להשכלה גבוהה מגבה מחקר דל ערך.

הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת לונדון ועמית בכיר במרכז שלם