אשרי יתום אני
כשנולדה בתי הבכורה, אני זוכר את עצמי עומד, כולי רועד אחרי החוויה המטלטלת בחדר הלידה של תל השומר, עם הסלולרי ביד ונורא רוצה להתקשר אל ההורים שלי, אבל לא היה למי
יתמות היא מילה מוזרה. כזאת שאני ממש לא מבין מה היא באה להביע. מה תם בעצם? החיים של הורי תמו אבל אני הוא היתום? מה התום שביתמות? הרי היתמות מכריחה אותך להפסיק להיות תם ולהתפכח בבת אחת.
אמא שלי מתה כשהייתי בן 18. אני זוכר אותה גוססת בבית החולים כשכל גופה אכול סרטן, או כמו שקראו לזה אז - המחלה "ההיא". לאבא שלי הריאות קרסו לפני תשע שנים. חמש שנים אחרי שכל מה שנשאר מהמשפחה שלי זו רק אחותי, נולדה דריה, הנסיכה הראשונה שלי. פתאום שוב הפכתי להיות משפחה.
אני זוכר את עצמי עומד, כולי רועד אחרי החוויה המטלטלת בחדר הלידה של תל השומר, עם הסלולרי ביד ונורא רוצה להתקשר אליהם אבל לא היה למי. שיחות סיאנס עדיין לא אפשריות, אפילו בדור השלישי וחצי. אז זה נחת עלי בבת אחת: אני הפכתי להיות המבוגר האחראי.
אני זוכר את עצמי יושב בשבעה על אבי וחושב על המשפט "אשרי יתום אני", המשפט שכל כך הרבה תיכוניסטים פגשו לקראת בחינות הבגרות שלהם ולא הצליחו להבין מה קיבינימט המילים אשרי ויתום עושות ביחד. אחר כך, כשהחופש שביתמות חלחל פנימה, ועל הדרך דחק את האבל הצידה, המשפט הזה הפך להיות עבורי צלול ושקוף.
בדיוק כמו מוטיל בן פייסי גם אני השתמשתי ביתמות כדי להתחמק ולדחות ולתרץ. עם כל יום שעבר התחלתי להרגיש את השחרור הטוטאלי ממתן דין וחשבון למולידי, מעול הציפיות לחיים שהם רצו שאחיה. משהו השתחרר מבפנים ורמת המחויבות שלי לעצמי האבסולוטי עלתה.
זה לא שהאהבה והגעגועים אליהם נעלמו, ממש לא. מה שנעלם אחרי המוות של שניהם היה הכעס הטבעי שנמצא בין כל ילד להורים שלו. אבל המציאות שנחתה עלי כשהפכתי לאבא היתה הרבה יותר כבדה מהמשקל שהיתמות שחררה. המעבר החד בין לעשות את מה שבא לי ללעשות דברים שאני מוכרח, היה יותר חד אצלי מאשר אצל חברים בעלי הורים שהפכו להיות הורים.
אפילו בלי לרדת יותר מדי למשמעות הפרקטית של היתמות, מהסוג של אשתי ואני תקועים בעבודה אז אולי סבתא תוציא את הילדות מהגן, המחויבות שלי להיותי מבוגר היא האלמנט שמנווט את חיי בארבע השנים האחרונות.
על האינפנטיליות שלי, על הצד הילדותי שיש אצל כל גבר בכל גיל, אני לא מוותר.
אני משחרר אותה בכל הזדמנות שאני יכול והקרובים אלי יכולים להעיד עליה בטוקבקים. למזלי דריה נמצאת במצב שהיא כבר מבינה בדיחות על גזים אבל עדיין לא נמצאת בגיל שהיא מתפדחת שאבא שלה מתנהג כמו אידיוט.
אבל היתמות עדיין נמצאת שם, בעיקר בחגים כשאנחנו מתלבטים אם לחגוג את החג אצל המשפחה שלה או אצל המשפחה שלה. היא גם נמצאת קצת בהומור, זה קורה כשמישהו מקלל את האימא שלי ואז אני מבשר לו בפנים חתומות שהיא מתה.
אבל מעבר להכל היתמות היא עול בעל משקל משתנה. לפעמים היא כבדה ולפעמים אתה לא מרגיש שהיא יושבת לך על הגב, זה קורה בעיקר כשהילדות שלך יושבות לך על הכתפיים.
- לירון תאני הוא אבא של דריה ושירה, מנהל התוכניות של רדיו תל אביב ואיש טלוויזיה
