מה נשתנה: סוריה וישראל - הכל דיבורים

הוויכוח על רמת הגולן שוב בכותרות . נשמע מוכר? כמעט כמו עוד שרב באביב. השיחות הבלתי רשמיות על הסכם שלום ישראלי-סורי, החלפת המסרים בתקשורת והסערות הציבוריות החלו כבר לאחר כיבוש הרמה במלחמת ששת הימים, והואצו בשנות ה-90. "ההזדמנויות שאסור להחמיץ" כבר מזמן הוחמצו, האם הפעם משהו ישתנה? אחרי סקירת כמה דיווחים בנושא שנשלפו מארכיון "ידיעות אחרונות", ייתכן שהתשובה תתבהר.

"נצטוויתי לנהל משא ומתן חשאי עם אבא אבן", כתב בספרו מ-1969 שגריר סוריה בפריז לשעבר, סאמי ג'ונדי. "בניסיון לבוא לכלל הסכם בדבר החזרת רמת הגולן לסוריה". הנושא לא ממש נשאר בכותרות, עד לאחר מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973.

הכותרת "אסד: איני פסימי לגבי סיכויי השלום" לא נלקחה מעיתון של הימים האחרונים, אלא מ-11 במארס 1974 - על רקע שיחות ההפרדה אחרי המלחמה. "אני מוכן לפירוז זמני של הגולן אחרי החזרתו לסוריה - תמורת פירוז מקביל בישראל", צוטט אז הנשיא חאפז אסד, אביו של בשאר, מתוך ראיון למגזין "טיים".

באוקטובר 1974 נאם ישראל גלילי, שר בממשלתה של גולדה מאיר, בקיבוץ מרום גולן והתייחס לדרישה לוותר על ישובים בגולן: "אין מקום להסדר ביניים עם סוריה. ויתור על ישובים הוא עקירת שורשים", אמר גלילי.

חמש שנים אחר כך, כשבתווך המהפך הגדול של 1977 ולאחריו הסכם השלום עם מצרים, העלה שר החוץ משה דיין את הסוגייה, כשאמר: "ייתכן שגם בגולן נעמוד בפני השאלה: האם להישאר עם ישובים ללא שלום, או להחליט על שלום בלי היישובים". אותו דיין צוטט מפי סגן ראש ממשלת מצרים, חסן תוהאמי כאומר: "ישראל תשלים עם פינוי הגולן תמורת שלום".

הנשיא לשעבר קרטר נפגש עם אסד

השהייה הארוכה בלבנון הותירה בצל את שאלת הגולן בראשית שנות ה-80, פרט להצהרה מסקרנת של נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר. לקראת תום העשור ובעת כהונתו של יצחק שמיר בראשות הממשלה חודשו הדיווחים על מגעים עם סוריה. ב-1990 צוטטו מקורות מצריים שטענו: "ישראל וסוריה כבר מנהלות מו"מ חשאי על רמת הגולן". ברמה ידעו כנראה על מה הם מדברים כשהצהירו "בייקר (מזכיר המדינה האמריקני) יכול להגיד מה שהוא רוצה - אנחנו סומכים על שמיר", והמשיכו בתנופת הבנייה.

לאחר מלחמת המפרץ, במארס 1991, עורר השר דאז אהוד אולמרט מיני-סערה, כשאמר בוושינגטון כי "ישראל מוכנה למשא ומתן עם סוריה על כל הנושאים". שמיר ניסה להנמיך את הלהבות והגיב: "הסורים יכולים להגיד 'תנו את הגולן' - ואנחנו נגיד 'לא'". עוד באותה שנה נשמע איתות סורי כששר החוץ פארוק א-שרע הזהיר: אסור לישראל להחמיץ הסיכוי לשלום".

משאל עם? שביתת רעב בגמלא

סוריה ליוזמת השלום של ארצות הברית ושלחה משלחת לוועידת השלום במדריד, אך הגולן עלה באופן רציני על השולחן רק עם עלייתו של יצחק רבין לשלטון, ב-1992. באחד מביקוריו הראשונים ברמה נתקל רבין במפגינים זועמים שאמרו לו: "אתה תישאר ברמת אביב, אנחנו נישאר פה".

על רקע שיחות נוספות בוושינגטון, בחסות הנשיא ביל קלינטון, תדהמה בקרב הציונות הדתית התעוררה בעקבות הצהרתו של הרב הראשי לישראל לשעבר, שלמה גורן, לפיה "הגולן אינו חלק משטח ישראל על-פי ההלכה, הרמה טמאה ויש להחזירה כיד להשיג שלום".

ב-1994 נשלח הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, לשיחות בוושינגטון על הסדרי ביטחון בגולן לאחר נסיגה אפשרית. כשנה לפני הירצחו, נשא רבין נאום שלום חגיגי בכנסת, וחזה כי"אולי כבר בשנה הזו הבית הזה ייארח את מלך ירדן ונשיא סוריה". הנאום הופרע על-ידי ח"כ צחי הנגבי, שהשמיע הקלטה מוקדמת של רה"מ עם הצהרה על מחויבותו לגולן.

יו"ר הוועד נגד נסיגה הבטיח "לטלטל את המדינה", ואנשיו פתחו בשביתת רעב בגמלא, שנפסקה רק לאחר 19 יום. "אני מצדיע לכם, הישגי שביתת הרעב גדולים - אך הקרב על הגולן עוד לפנינו", אמר ח"כ אביגדור קהלני.

ב-1995 עלתה באופן רציני אפשרות משאל עם - אותו הבטיח רבין לערוך במקרה של נסיגה משמעותית - ושר המשפטים אף הקים צוות מיוחד לצורך הכנות. מחאת ישובי הגולן הגיעה לשיאה, כשהסטיקרים "העם עם הגולן" מעטרים מכוניות רבות.

חשיפת "מבצע מנגו" עוררה זעם בגולן

האמריקנים גיבשו תוכנית לפיה בתוך 8 חודשים יושג הסכם, ותיערך פסגת רבין-אסד. אנשי הגולן הודיעו שיחריפו את המאבק, ובקרב גורלי בכנסת הצליחה הקואליציה לטרפד את העברתו של "חוק שיריון הגולן", שהיה אמור להבטיח שינוי במעמד הגולן רק ברוב של 70 ח"כים או משאל עם. 

לפני הבחירות ב-1996 עוד קרא שר החוץ אהוד ברק לעמיתו הסורי בוושינגטון: "בוא נעשה שלום", אך המגעים הרשמיים הוקפאו עם בחירתו של בנימין נתניהו לראש הממשלה. בספטמבר 1996 חשף "ידיעות אחרונות" כי שעות ספורות לפני לוויית רבין, נתגלה לשמעון פרס שראש הממשלה המנוח התחייב לסגת מכל הגולן.

בסוף 1998 נחשף בתחקיר "7 ימים" על "מבצע מנגו" - שכלל היערכות סודית בת ארבע שנים, מאז תקופת רבין, לבדיקת ערכם של כל נכסי הרמה לצורך פינוי אפשרי. בכנסת זעמו, ויו"ר תנועת הדרך השלישית, ח"כ יהודה הראל, אמר: "זה דבר מחריד". בינואר 1999 עבר בכל זאת חוק שריון הגולן, הקובע שכל ויתור על שטח ישראלי ריבוני מחייב את אישור הכנסת ברוב של 61 קולות לפחות.

הפגנת ענק בכיכר רבין, השקט של ימי שרון

בתקופת אהוד ברק, חזרה המערכת הפוליטית והציבורית לסעור בנושא ממש כבימי רבין. "אסד משוכנע: הסכם אפשרי בתוך שנה", זעקה הכותרת מיולי 1999, ובסוף אותה שנה נערכה פסגה בשפרדסטאון בהשתתפות ברק וא-שרע, שם הוכנה טיוטת הסכם קבע.

 במקביל, המתיישבים חידשו את "הקרב על הבית" - וכ-150 אלף מפגינים באו לכיכר רבין כדי לזעוק: "אם יוחזר הגולן - זו לא תהיה אותה מדינה".

התבטאות דרמטית של ברק - לפיה כל קודמיו בתפקיד התחייבו לסגת לקווי ה-4 ביוני 1967 - הייתה ההצהרה הגדולה האחרונה לפני גוויעת ערוץ השיחות הישיר, למרות האופטימיות בממשלה. אסד האב סירב להצעה שהניח על שולחנו קלינטון בז'נבה, וכעבור כמה חודשים מת.

בתקופת שלטונו של אריאל שרון לא עלתה שוב סוגיית החזרת הגולן באופן רציני לדיון ציבורי. בשאר אסד הצהיר ב-2003 שהוא מוכן להסכם שלום תמורת נסיגה מלאה, אבל הוסיף ש"שרון לא רוצה שלום איתנו".

ולמי שזיכרונו באמת קצר, נציין שרק בקיץ החולף, בדיוק 40 שנה לאחר כיבוש הגולן, ניסה אולמרט לחדש את השיחות עם הסורים והעביר מסר לאסד: אני יודע מהו מחיר השלום - ומוכן לשלם אותו. אז מה נשתנה?