עושים צחוק מההיסטוריה

במוצאי השבת שעברה חזרתי לי מחגיגות ה-60: צניחות, מטסים, משטים ושאר זיקוקין. הדלקתי רדיו בחיפוש אחר קצת דיבורים, שיחזירו אותי אל היומיומי ואל המציאות החגיגית של היום הראשון של שנת ה-61 ולקראת ה-120 שיבוא עלינו לטובה בעוד לא הרבה שנים. (איך שהזמן עובר כשנהנים!)

ברדיו 100 מראיינים את ראש עיריית רמלה. לדבריו, "יש רחובות ששיפצנו בצורה יפה מאוד, נניח מה שאנחנו קוראים קהילת דטרויט או שפיק עדאס. הנה, יש גם שם ערבי ברמלה. יש כאלה שחושבים שאין שמות, שלא מונצחים ערבים ברמלה. אז הנה, שפיק עדאס. רק בקדנציה שלי ניתנו שמות שמנציחים את זכרם של ערבים".

הזעם פורץ בי באחת: שפיק עדאס? ערבי?!, איך זה יכול להיות?!

אני לא מומחה גדול בהיסטוריה, אבל בגילי היא נוגעת גם בי. המקרה אירע ממש קרוב לבית הולדתי: השנה היא 1948 ובעיר בצרה תלו את היהודי שפיק עדאס מול ביתו מיד עם תום מלחמת העצמאות בשנת תש"ח. משפחתי על כל מרכיביה התגוררה בעיר בצרה, בשכונת אל עשאר, בשכנות לביתו של שפיק עדאס ומשפחתו. הוא היה אחד מעשירי עיראק היהודים והיה ידוע במיוחד, בעודו היבואן הבלעדי של מכוניות פורד. במהלך חייו הוא לא היה ידוע כציוני מובהק, אך הוא היה יהודי עשיר, וצבא עיראק המתוסכל שחזר מפלסטין הכבושה חיפש קורבנות. העלילו עליו פעילות ציונית חתרנית נגד עיראק ולמען מדינת ישראל, שאך זה קמה. מה יותר קל מזה? הוא נאסר, נשפט במשפט מאולתר או מבוים (מחק את המיותר) והוחלט לתלות אותו ממש מול ביתו. ממש כך!

גופתו הוצגה תלויה לזמן מה, לאחר מכן הועמסה על מכונית הזבל הירוקה של העיר בצרה ושלושה שוטרים ועובדי זבל דרכו עליה בחוצות בצרה, שמצאה נקמה.

מחזה הזוועה נחרט עמוק בתודעה היהודית כ"תלייתו של שפיק עדאס". כל סיפור יהודי התחיל ב"לפני שתלו את עדאס" או "אחרי שתלו את עדאס" והאירוע המכונן הפך לנקודה מוצפנת ומקודדת בתודעה הציבורית בעירק.

ההגנה, השורה והחלוץ נכנסו למצב הכן, גם בבצרה וגם בבגדאד. יהודי בבל הבינו שתם עולמם היהודי בגולה לאחר פרק של היסטוריה מורכבת ומרשימה של למעלה מאלפיים שנה. למעשה היה זה האירוע שסימן את התחלת העלייה המחתרתית של יהודי עיראק לישראל.

הבן של מי שהיה טראומת ילדותי

"אכפת לך אם החבר שלי יצטרף אלינו? הוא מכיר אותך מהתוכניות שלך ברדיו ובטלוויזיה". 

"אין בעיה", אני עונה "מי האיש"?  

"קוראים לו סבאח עדאס". 

הוא חוזר אל הטלפון הנייד שלו, משאיר אותי פעור פה. הרי רק לפני כמה ימים שמעתי את התוכנית ובה הזכירו את השם שפיק עדאס.

"הבן של שפיק עדאס"?! אני נדהם. 

"שמעת את הסיפור שלו"?  

אני מתחיל לחשוב שכל זה אינו מקרי. זיעה קרה יורדת אט מצווארי לאורך גבי ומצמררת אותי.

אם אמא שלי הייתה חיה ברגע זה, היא הייתה מתעלפת, אני חושב לעצמי.

איך זה יכול להיות? אני חולם, זה צירוף מקרים, זו רוח רפאים, זה מסר מעולמות אחרים? בפחות משבוע אני חוזה בבן של מי שהיה טראומת ילדותי והנה הוא כאן מולי. הוא גדול ממני בחמש שנים. כשתלו את אביו מול עיניו הוא היה בן שמונה. הוא ידע הכל, ראה הכל והבין הכל. אני הייתי תינוק.

השולחן בקפה מתמלא בעוד אנשים, יוצאי עיראק, אלא מה? 

"האו דו יו דו, נעים מאוד סבאח עדאס", הוא מציג את עצמו.  

"סבאח עדאס, אתה הבן של המרחום שפיק עדאס"?

סבאח מהנהן בכאב.

סבאח עדאס פרכס בכסא, המשמיע חריקה תחתיו. "תעזוב את זה, אני מבקש..." הוא מתחנן. פניו כחשו, עד לפני רגע נראה איש ספורטיבי בן 68, עכשיו הפך תוך כדי סיפור לקשיש בן 68.

הפצע עדיין טרי, הטראומה עדיין לא נלמדה, לא במסגרת הקהילתית הקטנה ולא במסגרת ההיסטורית הרחבה. מה כבר לומדים במסגרת ההיסטורית הרחבה היום?

קראו רחוב על שמו של שפיק עדאס ברמלה, גם בפתח-תקווה. אבל מי בכלל יודע על שם מי הרחוב נקרא? אפילו לא ראש העיר!