הן דווקא בסדר גמור. זה אני שלוחץ יותר מדי
מה לעשות, אני פשוט אוהב להתאהב! אני אוהב את ההרגשה של לרצות לעשות מישהי שמחה. קצת כמו ילד שמתאהב בילדה בגן, ממש עם כל הלב. וכמו ילדים קטנים, גם אני עושה את זה בכל הדרכים הלא נכונות: אני מפגין את ההתאהבות שלי יותר מדי מהר ויותר מדי חזק. אני שורף את עצמי. שורף אותה
האמת? קינאתי בה. מאוד גם אני מצולק כולי מבפנים, אבל אני לא מסוגל ללמוד לקח.
או שאולי אצלי הסיבה אחרת.
"אתה צריך מישהי אחת שתסדר אותך כבר", זה מה שחבר טוב שלי נוהג לומר לי. הכוונה שלו היא שאני צריך כבר מישהי שתתאהב בי בחזרה כמו שאני בה, באופן מוחלט ועל ההתחלה.
מה לעשות, אני אוהב להתאהב, אוהב את ההרגשה הזו של לרצות לעשות מישהי שמחה. קצת כמו ילד, אפשר לומר, שכשהוא מתאהב בילדה בגן הוא עושה את זה עם כל הלב. וכמו ילדים קטנים, גם אני עושה את זה בכל הדרכים הלא נכונות: אני מפגין את ההתאהבות שלי יותר מדי מהר ויותר מדי חזק. שורף את עצמי. שורף אותה!
הכוונות שלי טובות, כמו הכוונות שמובילות לגיהנום. הן פשוט חזקות מדי.
זיהיתי את התסמין, אבל לא את המחלה
העובדה שאני יודע שמשהו פה לא בסדר, משהו בי לא בסדר, היא לא הפתרון. זיהיתי את התסמין, אבל לא את המחלה.
מספיקים לי שלושה מסרים ושתי שיחות טלפון כדי לרצות להתקשר למישהי כל יום בבוקר רק כדי לאחל לה המשך יום טוב. מספיקה לי יציאה אחת שבסופה אני מרגיש בעננים כדי לשלוח יום למחרת SMS שמספר לה כמה היה לי נחמד ושאני מקווה שנתראה שוב, וכל זה ב-60 תווים. אחרי דייט שני אני כבר אתקשר אליה ממש, לא סתם אשלח SMS, רק כדי לשמוע שוב את הקול שלה, לספר לה בדיחה ולשמוע את הצחוק שלה שוב.
עושה לי טוב לגרום למישהי להרגיש מחוזרת, להרגיש שהיא כל כך מיוחדת עבורי, שמספיקים לי דברים שעבור אחרים הם לא יותר משיגרה של סינגליות כדי להתלהב ממנה.
וזה לא בריא.
כלומר, אין שום דבר רע במה שכתבתי. להפך. אבל לא כשהתגובה שלה למחוות האלו הופכת למרכז העולם שלי. או יותר נכון - חוסר התגובה שלה.
כשאני מגיע לדייט, כשאני שולח מסר למישהי באתרים, כשאני יוצר קשר עם מישהי, אני עושה את זה מכל הלב, מהתחלה, מהרגע הראשון. אני מגיע כל כולי מוכן להתאהב. רוצה להתאהב. אני לא רוצה ללמוד לאהוב אותה, אני רוצה להתאהב בה בו במקום.
זה אמנם נשמע מאוד רומנטי, כמו באגדות, אבל זו הטעות הכי גדולה שאני יכול לעשות. תגידו מה שתגידו, זה לא עובד כך. פשוט לא. וזה לא עובד כך גם בצפון הארץ וגם בדרומה, לא רק בתל אביב.
אני יודע שזה לא עובד כך. אני פשוט לא מצליח לעצור בעד עצמי. זה אפילו לא "משחקים", כמו שחלק מהמגיבים הקבועים אוהבים לומר. כמו שאני אוהב לומר, למרות שברור לי שאני טועה.
הן אלה שאני מטביע ברצון שלי להיקשר. הן הנורמליות, לא אני.
הן אלה שצודקות, שצריכות קצת זמן להבין מה קורה איתן, האם אני באמת מתאים?
הן בסדר גמור. זה אני שלוחץ יותר מדי. ואני משלם על זה מחיר. מחיר כבד.
"אם אני כזה, כולם כאלה", אני אומר לעצמי, יודע היטב שאני מקשקש. כל בני האדם שונים זה מזה. אבל העובדה שאני יודע שזה אני שטועה לא הופכת את הפכחון שמגיע כל פעם מחדש לפחות כואב, ליותר נסבל.
זה כואב לי, זה מעליב אותי, למרות שאני יודע שאין לי שום סיבה לגיטימית להיעלב, כשמישהי שאני עטפתי ביותר מדי שכבות של רצון טוב בורחת ממני בפחד. ממש כך, פחד.
"אני לא מספיק טוב עבורה", אני אומר לעצמי, לא מבין שאני כן מספיק טוב, אילו רק הייתי פחות לוחץ, מוותר קצת, מחכה.
לכן אני אומר שאני מקנא בה על שאמרה לי באופן גלוי, אפילו אחרי שבמשך שבוע חיזרתי אחריה בעקשנות ואילו היא שמרה על מרחק וריחוק, שהיא לא מסוגלת להיקשר יותר במהירות. שהצלקות כל כך כואבות לה, שהיא לא תיתן ללב שלה להצטלק שוב במהרה.
אני מקנא בה, מפני שהיא למדה מהניסיון של עצמה. למדה לא לרוץ. לעמוד ולבחון. מקנא בה שהרצון שלה לאהוב ולהיות נאהבת לא נהיה לצורך, להתמכרות.
כמו דון קישוט, אני תמים וילדותי, חולם
גם הלב שלי מלא צלקות, אבל אני לא לומד מהטעויות שלי עצמי. כמו דון קישוט, אני תמים וילדותי, חולם. אלה תכונות שאולי היה להן מקום בגיל 16, אבל אני כבר מזמן לא שם. את התקופה ההיא העברתי דווקא בניסיון להיות גדול לגילי.
זו היתה טעות, ועל טעויות משלמים.
הסרט "מגנוליה" מסתיים בסצינה ששוברת את ליבי בכל פעם מחדש: וויליאם ה. מייסי, בדמותו של דוני ילד הקסם, מייבב את המונולוג הבא: "אני פשוט רוצה לאהוב. יש לי כל כך הרבה אהבה לתת ואני פשוט לא יודע למי לתת אותה". לא בכדי הדמות נקראת הדמות שמגלם מייסי לאורך כל הסרט "דוני ילד הקסם", למרות שהוא כבר בוגר לחלוטין.
אבל מה הלאה? אוקיי, אז אני יודע מה הבעיה שלי. אבל מה הפתרון?
לכן, הבורחות (ובעצם גם לכם, הבורחים): אני רק יכול לנחש כמה מפחידה, כמה מלחיצה ההרגשה הזו כשעומדים בכזה מכבש של רגש, חיבוק דב של ממש. אבל אנא, אם אתן הולכות, לפחות תאמרו לי. את המינימום הזה אני חושב שמגיע לי לקבל.
אתן לא חייבות לי הסבר. אתן לא חייבות לומר "תראה, זה לא אתה, זו אני" ולהתכוון לכך שזה אני ורק אני. אמא'לה. אבל את המינימום של לומר לי: "תשמע, זה לא יילך בינינו" אני חושב שמגיע לי לקבל. לא הוגן לתת לי להבין את המסר על ידי התעלמות וסינון. זה אפילו די מעליב.
תודה.
האימייל של אוהד
לפנייה לכתב/ת 
