אני מחכה לשמוע את הגבר שלי מתפוצץ מצחוק
זה מדליק אותי ברמות מטורפות, מכניס למצב בכל רגע, ובעיקר - מלמד אותי שמי שמולי הוא אדם חופשי, קליל, מסעיר ובעל ראש פתוח. איך אמרו הגששים? העולם מצחיק? - אז צוחקים!
דווקא בילדותי לא היו לי קטעים כאלה. הגורל כנראה מרחם על ילדות רכות לבושות בשמלה ורודה, ולכן הוא לא מתעסק איתן. לא זכורות לי תקריות מביישות מיוחדות כשהייתי ילדה, אבל דווקא כשהייתי נערה, כמה שנים לאחר שהחליטו הוריי לעבור מהצפון למרכז הארץ, נכנסתי לבית ספר חדש, ואני זוכרת שממש התרגשתי לקראת היום הראשון בתיכון, במיוחד משום שהיתה שביתה של שבועיים. כל כך התרגשתי שהלכתי עם אחותי הגדולה יום קודם לחגוג בארוחת בוקר ב"אפרופו". היא קנתה לי ג'ינס ליוי'ס חדש צמוד, שהיה אז הג'ינס הכי שווה. הכנתי את עצמי ליום הראשון בתיכון, וכיאה לאושיה מסקרנת דפקתי איחור של עשר דקות לכיתה (בעצם זה היה סתם כי קשה לי לקום בבוקר).
אני נכנסת לכיתה העמוסה, כשכל העיניים הסקרניות נשואות לעבר "הילדה החדשה". נכנסתי בחיוך ותפסתי את המקום הפנוי הראשון שנקרה בדרכי. אני זוכרת שהמורה חייכה אליי ואני אליה, ושהיה איזה ילד אחד, בלונדיני כזה עם עיניים כחולות ולחיים אדומות, שחייך אליי. התביישתי קצת, אבל חייכתי בחזרה.
הכל היה מסתדר אילולא הייתי מדברת תוך כדי
מאז התחיל ה"משחק", כל אחד מאיתנו מנסה להרשים, אבל אף אחד לא פונה באמת. וכאן הוא נכנס, הגורל האכזר. לא אשכח את היום ההוא. היו לנו שעתיים רצופות של היסטוריה, והמורה, שראתה שאנחנו עייפים, אפשרה לנו לאכול באמצע השיעור. אז הוצאתי תפוח עץ. התחלתי לאכול, והכל היה מסתדר אילולא הייתי מדברת תוך כדי. הרגשתי שחתיכת תפוח תקועה לי איפשהו, אבל לא ידעתי בדיוק איפה. אז ביקשתי לצאת לשתות ועמדתי מעל הקולר. שתיתי, חשבתי שזה יעביר את התפוח במורד הגרון.
חזרתי לכיתה, הוא הביט בי מתיישבת, ואני הבטתי בו. המורה שאלה אותי משהו ואני צחקתי, ואז זה קרה, נקודת האל-חזור בקשר בינינו. תהרגו אותי, לא יודעת איך היא הגיעה לשם, אבל הסתבר שחתיכת התפוח התמקמה לה דווקא בנחיר שלי, ובזמן שצחקתי עם המורה היא פשוט עפה משם כמו עב"ם.
אמא'לה, הלכתי למות. הוא הסתכל עליי המום, ואני, כהרגלי כשקורים לי דברים כאלה מביכים, יש רק דבר אחד שאני עושה, ובקול הכי רם שיש לי - פשוט מתחילה להתגלגל מצחוק. מה אני אגיד לכם, כנראה בגלל זה עד שסיימנו י"ב היינו רק ידידים טובים,חלק מחבורת חסמב"ה ברוח המילניום.
חשבתי שזה יעבור, אבל מסתבר שהגורל, או מה שזה לא יהיה, נהנה להתל בי שוב. סיימתי קורס מ"כים והייתי מ"כית בנים קרבית, טרייה ומורעלת. ארוזה בתוך מדי ב' משופשפים בשטח הייתי צריכה ללמד את חייליי איך עושים פזצט"א כהלכה. אני לא צריכה לספר איך חיילים בנים רואים את המפקדת שלהם כשהם בטירונות, נכון? ובטח כשהיא הוגנת ולא מניאקית.
הבנים אהבו אותי, וידעתי שכשאני אבצע את הפזצט"א תוך כדי שאני מפשקת רגליים וסוחטת את הקרסוליים שלי כנגד החול הבנים פשוט ישתגעו, וזה יפיח רוח קרב חיובית ומתפעלת. נשמע מבטיח, לא?
לפחות המורל עלה להם, יחד עם עוד כמה דברים
ביצעתי את הפזצט"א כמו שצריך, בצורה הכי מקצוענית וקלילה שיכולה להיות. מה שלא ידעתי זה שבמכנסי ה-ב' שלבשתי היה חור ע-נ-ק בין הרגליים, מה שאיפשר לחיילי לנעוץ מבט נוקב לטרסה המלכותית כשרגליי פעורות לרווחה. לפחות המורל עלה להם, יחד עם עוד כמה דברים. אבל מה שכן, ריחמו עליי קצת מהשמיים, כי במקרה בדיוק באותו היום למזלי לבשתי בוקסר ולא איזה חוטיני עצבני.
מכירות את זה שאתן הולכות ברחוב ופתאום רואות מרחוק מישהו מתקרב אליכן? חתיך עולמי, ו"הרגע הוא הרגע". אז לי זה קרה כשירדתי מהמדרגות התלולות של הקניון - ראיתי אותו מולי והתחלתי לרדת במדרגות. איכשהו התערב שוב הגורל, סיבך את הקרסוליים שלי ודפקתי את ההחלקה של חיי, פשוט התגלגלתי מכל המדרגות. כשהגעתי לסוף המר נחתתי בדיוק מול רגליו של העלם, שבבעתה רבתי דרש לשלומי. כל כך התביישתי, העינטוז עלה לי באישפוז עם קרסול שבור. הבחור לקח אותי למיון, חשבתי איזה סיפור נפלא זה יהיה לספר לנכדים, אבל גם כאן הקארמה המשיכה בשלה, כי בסוף התברר שהוא הומו. מי אמר גורל אכזר ולא קיבל?
דווקא נחמד לי להיות בולבולית הקבולבולית. גם אם לפעמים זה מבעס אש, לרוב זה פשוט מצחיק, מבדח, ובעיקר - חביב. אני חושבת שגם בעולם היחסים כל הזמן קורות כאלו תאונות. אז במקום להתעטף במבוכות כדאי פשוט לצחוק בקול גדול כאילו אין מחר. יש משהו מתוק בחוסר החסינות, בטבעיות ובראייה את הטוב - לזרום עם החיים ועם מה שהם מביאים בחובם, הטוב והפחות טוב.
הצחוק מושך מאוד. אני יודעת שאני מחכה לשמוע ולראות את הגבר שלי מתפוצץ מצחוק, זה מדליק אותי ברמות מטורפות, מכניס למצב בכל רגע, ובעיקר - מלמד אותי שמי שמולי הוא אדם חופשי, קליל, מסעיר ובעל ראש פתוח.
איך אמרו הגששים? העולם מצחיק? - אז צוחקים!
רק בשמחות (ואולי עדיף שלפחות בשמחות שלי לא יהיו פדיחות. בבקשה?)
לפנייה לכתב/ת 
