שכול וכשרון
1969 אולי לא היתה השנה המופלאה של הקולנוע הישראלי, אבל אריאנה מלמד נזכרת בשלושה סרטים שיצאו אז, שהם נכסי-צאן-ברזל של צלולואיד
"תעלת בלאומילך" היה סרט הקאלט המכונן של ההומור הישראלי. חזונו האנטי-ממסדי של אפרים קישון, אנרכיסט ברוחו, הביא אל המסך פנינה שאפשר וצריך לצלם אותה מחדש, אם יורשיו יסכימו. הלא דבר לא נשתנה באיוולת הבירוקרטית מאז ועד היום ומשוגעים עם קומפרסור אוויר ונטייה לשתיקה אינסופית עדיין יש, ופקידי ממשל בלתי סבירים שמוכנים לרכוב על גלי התהילה של פרוייקטים טרופי דעת – אלה רק התרבו מאז. וכמותם גם האזרחים פגועי הרעש, מוכי הטרור הממסדי, אלה שלא סופרים ממטר. רק בומבה צור הענק איננו: הוא מצחיק עכשיו את המלאכים.
"תעלת בלאומליך". כלום לא השתנה
"מרגו שלי" של מנחם גולן גולל סיפור לא פשוט אודות ספרית צעירה מהפריפריה הזנוחה (לבנה פינקלשטיין, שחקנית אלמונית לגמרי בתפקיד ראשון ומרהיב) מתאהבת במרצה באוניברסיטה (נחשו מי האשכנזי בסיפור? בין המנחשים נכונה יוגרל בורקס), והכל מתנהל על רקע נופייה המרהיבים של ירושלים החדשה והגדולה והאחרת, עיר-כל-האפשרויות. כמעט 40 שנה חלפו ומנחם גולן עדיין שבוי באותו סרט עצמו. לטוב ולרע, צופיו מאפשרים לו להמשיך ולעשות כאלה.
זעזוע תרבותי
השלישי מבין הסרטים הללו ראוי לציון מיוחד, הוא עורר סערות לא פשוטות כשהגיע לאקרנים. "מצור" היה הסרט הראשון שהתבונן במחירה של מלחמה זוהרת ומפוארת מנקודת מבטה של אשה אחת. לא לוחמת אלא חלק מה"עורף". ועוד איזו אישה, כזו שמסרבת לקדש את השכול, כזו שבוחרת לא למחוק את זהותה למרות שהיא "אלמנת מלחמה", כך קראו לזה אז, ובניגוד למצופה ממנה בתרבות הסאטי הישראלית, היא מתריסה, מורדת ובוחרת באפשרות של אהבה, באפשרות של חיים.
אתוס השכול הישראלי עובר בין מלחמות ישראל עיצוב-מחדש וגם אבולוציה מתמדת. בגרסת 67', ממרחק הזמן, הנטייה לשכוח את הנופלים היא מובנת מאליה: בזמן אמת לא ידעו מה לעשות עם מספר כה גדול של חללים במלחמת זבנג-וגמרנו. תחושת האשם הקולקטיבית כלפיהם התמקדה בתפקיד שיועד למשפחות בנראטיב המלחמה.
היתומים היו קדושים שכאלה שיש לשמח אותם בקייטנות מיוחדות ובבר-מצוות המוניות בכותל המערבי שזה עתה שחררנו, והאלמנות – שיישארו באלמנותן בבקשה, ולא יעזו לצאת מהקופסה הקטנה והשחורה בה הן אמורות להתאפסן, רצוי עד יום מותן. אחים שכולים בכלל לא היו חלק מן האתוס אז, כאילו באמת לא איבדו כלום.
כך שסרטם של דן בן אמוץ וגילה אלמגור, שכתבו ואף שיחקו, היה סוג של
זעזוע תרבותי מהדהד שאילץ את צופיו לחשוב מחדש על עמדתם לגבי השכול, על מוסריותם הבורגנית, על זכותם של הנותרים בחיים. כי בשעתו, הציבוריות הישראלית תרגמה את "במותם ציוו לנו את החיים" בערך ל"אם בעלך נהרג במלחמה שאי את אבלך בגאון וברמה. ברמה הסימבולית, תמותי איתו".
זה היה סרט נהדר מפני שכל העושים במלאכה היו מוכשרים במיוחד. הבימוי המאופק של ז'ילברטו טופאנו היה חף מסנטימנטליות מיותרת. משחקם של אלמגור ובן אמוץ עצמו וגם יהורם גאון היה מופת של בגרות רגשית: עבור גילה אלמגור, כלת פרס ישראל לקולנוע, הסרט סימן היחלצות ברוכה מטייפ-קאסטינג של עלמה מזרחית מוכת גורל אך מלאה חכמת חיים וטוב לב ("מלכת הכביש", פורטונה").
הצילום של דוד גורפינקל, גאון במשחקי קיארוסקורו (אור וצל) והנכחת האור הבוהק, המסמא של הנוף הישראלי היה במילה אחת - מופתי. אפילו המוזיקה: יוחנן זראי, מלחין בחסד, כתב שיר ערש שהוא קינה למילים של יעקב שבתאי, צעיר יפה תואר ומוכשר שעוד יהיה אחד מגדולי סופרינו. את "עם רדת יום" המצמרר (ב"מצור" בגרסת אבי טולדנו) תשמעו בערב יום הזכרון בלופים של "שירי נעדרים" גם ב-2009, גם אחר כך, כאילו בין "מצור" לבין "אישה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן דבר לא השתנה, כאילו מלחמת ששת הימים באמת נמשכת כבר 41 שנה ושבועיים, ואחריתה לעולם לא תגיע עם רדת יום.
לטורי "זר לא יבין " הקודמים
פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן
