רואנדה: יוצאים מתוך הערפל
למרות שמאחוריה היסטוריה עקובה מדם מתחילה רואנדה להשתקם ומסתבר שיש לה מה להציע לתיירים. עיר בירה מטופחת ומודרנית, נופש יוקרתי באזור האגמים ובעיקר שמורות טבע עוצרות נשימה. טיול ב"ארץ האביב הנצחי"
רואנדה, מדינה קטנה במזרח אפריקה, היא מקום ששמו נקשר באופן אוטומטי לאירועים החשובים והטרגיים שהתרחשו בה במאה ה-20. הראשון, רצח העם האכזרי שהתרחש בשנת 1994, במהלכו רצחו אנשי קבוצת ההוטו מאות אלפים מבני עמם (בני הטוטסי). השני הוא סיפורה האישי של חוקרת הגורילות המפורסמת דיאן פוסי, שנרצחה ביערות הגשם של רואנדה בידי מתנגדיה בשנת 1985.
בשנים האחרונות מנסה רואנדה להשתחרר מהדימוי השלילי שדבק בה בשל אירועי 1994, ובהצלחה לא מבוטלת. יעידו על כך גלי התרמילאים והתיירים שמשאירים מאחור את הדעות הקדומות ובאים להכיר במבט אישי ובאמצעות הרגליים, את מה שיש ל"ארץ אלף הגבעות" להציע.
קטנה, צפופה ומשכילה
רואנדה היא מדינה קטנה במזרח אפריקה ששטחה זהה לשטח ישראל (כולל יהודה ושומרון) ומוערך ב-26,000 קמ"ר. אין לה מוצא לים (המרחק לאוקיינוס ההודי הוא כ-2000 ק"מ מזרחה) ולכן היא תלויה במידה רבה בשכנותיה טנזניה וקניה. עובדה מעניינת היא שרואנדה היא אחת המדינות הבודדות ביבשת אפריקה שהצליחה לשמור על גבולותיה ההיסטוריים מהתקופה שלפני הקולוניאליזם, דבר שעשוי להעיד על עוצמתה התרבותית ועל יכולתם של תושביה לשמר את המסורת הקדומה בגבולותיהם האותנטיים. אוכלוסיית רואנדה מונה כיום כ-10 מיליון תושבים, והיא נחשבת למדינה הצפופה ביותר באפריקה, אך גם לאחת האוכלוסיות המשכילות ביבשת, עם 70% יודעי קרוא וכתוב. נתון שמדינות רבות באפריקה יכולות רק להתקנא בו.
את שורשי האירועים הקשים שהתרחשו ברואנדה ב-1994 יש להבין על רקע ההיסטוריה של המבנה החברתי של תושביה. החלק הדומיננטי באוכלוסיית רואנדה הם הקבוצה האתנית המכנה עצמה "הוטו". קבוצה זו מהווה כ-84% מכלל האוכלוסיה, ומקור פרנסתה העיקרי הוא חקלאות ועבודת אדמה. הקבוצה השנייה בגודלה מכונה "טוטסי" (14% מכלל האוכלוסיה) ועוסקת בעיקר ברעיית בקר, אולם בעידן הקולוניאלי הפכו רבים מהקבוצה לאנשי מינהל ושלטון. הקבוצה השלישית והקטנה ביותר (2% מכלל האוכלוסייה) נקראת "טווא" ומוצאם בקבוצה כללית הנקראת פיגמים (בני אדם נמוכי קומה).
קולוניאליזם משחית
בין השנים 1898-1962 נשלטה רואנדה בידי מדינות אירופה, גרמניה ובלגיה. זו האחרונה יצרה ברואנדה הקולוניאלית הבחנה בין שתי הקהילות הראשיות במדינה - ההוטו והטוטסי, ובעצם הפכה את האחרונים לשליטי הארץ (למרות שהיוו בה מיעוט דמוגרפי), תוך התעלמות מאוטונומיה חזקה ומסורתית שהיתה לבני ההוטו בהצפון-מערב המדינה.
כך נוצר מצב בו מיעוט אליטיסטי מטופח (טוטסי) שלט ברוב (הוטו) והשניא את עצמו עליו, בעיקר כשהדברים נעשו תחת המטריה האירופאית שנתנה לגיטימציה להיותם של הטוטסי איכותיים וחרוצים יותר, לכאורה. ההבחנה המעמדית שיצרו הבלגים הביאה למהפכה חברתית ששיאה בהדחת שלטון המיעוט של הטוטסי ברואנדה שנמשך בין השנים 1959-1962. עם סיום המהפכה, בחודש יולי 1962, הסתיים גם השלטון הבלגי ברואנדה, שהפכה למדינה עצמאית הנשלטת בידי הרוב.
אך העצמאות המדינית לא הביאה לשקט חברתי. כעת ביקשו אנשי ההוטו לנקום בטוטסי על השנים בהם התעמרו בהם ושלטו באדמותיהם בחסות הבלגים. וכך, למרות שבפועל אין הבדל גדול מבחינה אתנית בין ההוטו והטוטסי, ולמרות שמדובר בשתי קהילות נוצריות ברובן, הדוברות את אותה השפה ("קיניארואנדה"), משתמשות באותן מוסדות לימוד ואף מקיימות משפחות מעורבות, התקיים בשנת 1994 רצח עם זוועתי.
800 אלף קורבנות
בשנה זו, בין החודשים אפריל ליולי, נרצחו 800 אלף (יש הטוענים שהמספר הגיע למיליון) בני טוטסי על ידי בני ההוטו. גם בני הוטו שסייעו לטוטסי נרצחו, והיו מקרים רבים של מעשי רצח בתוך כפרים, בתוך משפחות ובמקומות עבודה. עם סיום האירועים, ורק לאחר שמדינות העולם הואילו להתערב ולסיים את שפיכות הדמים, התברר כי המקרה של רואנדה מצטרף לאותם מעשי רצח בלתי נתפסים על הדעת, שכמותם ידעה המאה ה-20 לא מעט.
מאז שנות ה- 90 רואנדה החלה בתהליך שיקום עצמי מואץ, פיזי וחברתי. רואנדה מסתייעת במדינות העולם לצורך משאבים וידע, המתרכז כיום בעיקר בשני כיוונים: מערכת החינוך - המשקיעה בלימוד ההיסטוריה ובמניעת הישנות אירועי רצח העם בעתיד; טיפוח התיירות ושימור משאבי הטבע בהם נתברכה רואנדה, "ארץ האביב הנצחי".
קיגאלי, בירה בניחוח אירופאי
הביקור ברואנדה מתחיל בעיר הבירה, קיגאלי. העיר מתפרסת על מספר גבעות הנמצאות בגובה כמה מאות מטרים מעל פני הים (בדומה לקמפלה, או ירושלים). מרכז העיר הוא מודרני, מטופח וניכר בו היטב הסגנון האורבני האירופי שיצרו כאן הבלגים בשנות ה-50 של המאה הקודמת. אחד מבתי המלון המפורסמים בעיר, מלון "אלף הגבעות" (Hotel des Mille Collines) משמר עד היום את הניחוח האירופי הקולוניאלי. כאן גם צולמו חלקים מסרט הקולנוע "מלון רואנדה", שתיעד את רצח העם ב-1994.
קיגאלי היא נקודת מוצא נוחה לסיור בשמורות הטבע המרתקות של רואנדה, המרוכזות בעיקר בחלקה המערבי של המדינה. תשתית הכבישים החדשה, שהוקמה בסיוע צרפת ובלגיה אחרי 1994 היא מודרנית ונוחה, ואין כל קושי לנהוג באופן עצמאי.
ניונגה, היער הטבעי הגדול באזור
יעד איכותי ומרתק, בעיקר לחובבי יונקים וציפורים, היא שמורת יער ניונגה (Nyungwe Forest National Park). ביער זה, ששטחו כ-950 קמ"ר והוא נחשב ליער הטבעי הגדול ביותר שנותר במרכזה ומזרחה של אפריקה, תוכלו למצוא למעלה מ-200 מיני סחלבים, כ-280 מיני ציפורים, ו-80 מיני יונקים.
נבלעים בג'ונגל אינסופי (צילומים: בני פירסט)
התנועה ביער הררי זה מרתקת לכשעצמה, והחיפוש אחר משפחות השימפנזים הוא האטרקציה העיקרית. ניתן להלך ברגל, לנסוע ברכב, לערוך תצפיות ובעיקר ליהנות ממיעוט התיירים שעדין לא גילו את פיסת גן העדן הירוקה זו. במרכז השמורה מצביעים המקומיים על מעיין מסוים, הנחשב בעיניהם ל"מקורות הנילוס". בין אם הדבר נכון מדעית או לא, הרי שבפועל משמורה זו נובע נהר הרוקארארה (Rukarara), הזורם מכאן צפונה ומחבר את סדרת האגמים המהווים את אחד המקורות המזינים את הנילוס הלבן שמוצאו, באגם ויקטוריה שבאוגנדה.
אגם קיבו, נופש לעשירים
משמורת ניונגה מובילות הדרכים צפונה לאזור האגמים, המשמשים כאתר נופש לעשירי רואנדה ולמבקרים האירופיים - רובם צרפתים ובלגים. לחופו של אגם קיבו (Kivu) הולכים ומוקמים מלונות נופש מודרניים השייכים לרשתות הלודג'ים של מזרח אפריקה. המלונות החדשים מצטרפים למעט המלונות הקלאסיים הקולוניאליים הוותיקים שהקימו כאן הבלגים בראשית המאה ה- 20. עיירת הנופש המרכזית כאן היא גיסני (Giseney), שסימני הפיתוח עדין לא ניכרים בה ולכן מי שיחפש אחר עיירה אפריקנית "אותנטית" ימצא בה את מבוקשו.
מרחק שעתיים נסיעה צפונה מגיסני אל אזור הגבול עם אוגנדה, מוביל אותנו את שמורת הדגל של רואנדה, פארק דה-וולקנס (Parc des Volcans). יש הטוענים בהלצה כי רואנדה של היום היא למעשה "שמורה שיש לה מדינה", ולא להיפך, שכן שמורת יער זו היא בית הגידול של משפחות גורילות ההרים האחרונות, והיא המקום היחיד בעולם בו ניתן עוד למצוא אותן.
גורילות בערפל
למעשה שמורה זו היא יער גשם הנחלק מדינית בין רואנדה, אוגנדה וקונגו, כאשר מרבית הגורילות מתגוררות בחלק הרואנדי, שהוא גם בעל התשתית התיירותית הטובה ביותר. ביערות אלה, חיה ופעלה בזמנו חוקרת הטבע האמריקאית דיאן פוסי, שהגיעה לכאן בשלהי שנות ה- 60 והיתה חלוצה בכל הקשור למחקר שדה ומעקב אחר יצורים מרתקים אלה, הדומים כל כך לבני האדם.
פוסי פיתחה שיטות מחקר של תצפית משתתפת ארוכת זמן, שאפשרה לה לעקוב אחר הדינמיקה בין הפרטים במשפחות הגורילות, ללמוד על תרבותן ובעיקר לתעד אותן במחקרים ובצילומים. סביר להניח כי החוקרת פוסי, שבעקבות מחקרה כתבה את הספר "גורילות בערפל", לא שיערה כי לאחר מותה יהפוך ספרה לסרט קולנוע מצליח ודמותה תהפוך לאייקון תרבותי המזוהה עם שימור בעלי חיים בכלל, וגורילות ההרים בפרט.
כיום הביקור בשמורת גורילות ההרים של רואנדה הולך ונעשה פופולרי, למרות שמדובר לעתים במסלול הליכה מאתגר ביער הגשם, ובדמי כניסה גבוהים מאוד (כמה מאות דולרים לאדם). פקחי השמורה ומרכז המחקר המדעי על שם פוסי, המנהלים את השמורה בשיתוף עם ממשלת רואנדה וגורמי שימור בינלאומיים, מקפידים על מכסה קבועה וקטנה של מבקרים בכל יום - על מנת לא להפריע לגורילות ההרים בשגרת חייהם.
לא להפריע בשגרה. פארק דה-וולקנס
קשה לתאר את עוצמת החוויה של הליכה במשך מספר שעות ביער הגשם הירוק כל כך, החיפוש אחר גללי הגורילות (כסימן לנתיב הליכתן) והמתח שלפני המפגש עם ה"משפחה הקרובה" שלנו. ברגע אחד אתה ניצב מול קופי ענק אנושיים כל כך, השומרים על שקט ושלווה מפתיעים, ואתה צופה בדפוסי התנהגותם: התקוטטות בין הגורים, מאבק על תשומת לב ההורים, טיפול וניקיון הדדי, יחסים בין הזכר לנקבה. כך, למשך שעה קלה ניצבת קבוצת בני אדם נרגשים, לעתים עד דמעות, מול קרוביהם הגנטיים במפגש בלתי אמצעי, שללא ספק מותיר אחריו הרהורים על מוצא האדם, על מקומו בטבע ואולי אף על היחסים בין בני האדם עצמם. ברואנדה שאחרי 1994, אין ספק שיש לדברים הללו משמעות חדשה ומרתקת.
בני פירסט, גאוגרף ואנתרופולוג, מדריך מומחה ליבשת אפריקה ב"אקו טיולי שטח".
לפנייה לכתב/ת 
