"מאמי, את מספרת הכל עלינו לחברות שלך?"
"חגית סיפרה לי שהחבר שלה גומר מהר מדי. הם מתחילים להתחרמן, ויש מקרים שהוא גומר עוד לפני שהוא נכנס", מסבירה לי החמודה במבט מזועזע אך משועשע. לצחוק על אדם עם בעיות בתפקוד זה כמו לצחוק על מישהו שחטף שלשול: זה בידור לא נורמלי - עד שזה קורה לך. באותו לילה התקשיתי לישון. האם ייתכן שכל חברותיה יודעות את סודותיי הכמוסים ביותר?
שבת בבוקר הגיע, ולכל אחד יש את הטקסים הקבועים שלו. החמודה ואני יושבים יחד בסלון ומתעמקים בפעילות זוגית שמתרחשת על הספה.
"זה לא ייכנס", היא אומרת לי.
"שטויות, זה נכנס כמו גדול", אני משיב בטון רגוע.
יש מצבים בחיים שאפשר להשיג בהם הכל, כל עוד יישמר קור הרוח.
"אין מצב", היא צועקת, "אין מספיק מקום".
"אבל לא מכניסים את הכל", אני עונה לה.
נשים יכולות להיות כזה עם קשה לפעמים.
"מה לא תכניס?" מגיעה השאלה.
אני חושב קצת ואז עונה: "תיאודור!"
היא מביטה בריבועי התשחץ ומחשבת מחדש את המשתנים.
"בנימין זאב הרצל, כן, זה נכנס", היא פוסקת.
אחרי שכל האופציות הריאליות של התשחץ מוצו, למעט הגדרות כמו "מושב באזור כפר אחים, שאינו כפר אחים", אנחנו ממשיכים לשבת על הספה.
יש תחרות סמויה ביום שבת, שהמנצח בה הוא זה שעושה הכי מעט פעולות. לפתע פוצה החמודה את פיה: "חגית לא יכולה יותר עם החבר שלה!"
באותו רגע היה ברור לי שהראשון שיפסיק את השיחה הזאת ייאלץ לקום ולהכין קפה, ובכך יפסיד בתחרות.
זה אולי נשמע דבילי, אבל קחו שני גברים, תוליכו אותם ברחוב בתל אביב ואחד מהם יבעט באבן - השני יהיה חייב גם לבעוט באותה אבן עד אינסוף (לא נדירים הם המקרים שנכנסו לתחנת משטרה שני גברים והיו צריכים להסביר, לעיתים בשפה זרה, שהם בעטו באבן ועכשיו הם לא יודעים איפה הם).
"מה קרה לחגית?" אני שואל.
"החבר שלה משגע אותה, הם מתחילים להתחרמן, ויש מקרים שהוא גומר עוד לפני שהוא נכנס", היא מסבירה לי במבט מזועזע ויחד עם זאת משועשע, מבט שאפשר לתת רק למישהו שאיברו נתפס בריצ'רץ' של הג'ינס.
"מסכן הבחור", אמרתי. כל גבר מכיר את התחושה הנוראית שמלווה התפרצות מוקדמת של..."רגשות".
"הוא מסכן?" היא מתרעמת, "היא מסכנה, אני לא מבינה איך היא מסתדרת עם כזה מצב".
"בטח יש לה יבלות של פועל בניין על הידיים", אני מתלוצץ.
היא מתחילה לצחוק ומוסיפה: "היא לא אשמה שהחבר שלה כבאי, כשהעניינים מתחממים, הוא מתחיל לרסס!"
לצחוק על אדם עם בעיות בתפקוד זה כמו לצחוק על מישהו שחטף שלשול מטורף, זה בידור לא נורמלי - עד שזה קורה לך.
"אבל למה הם לא עושים משהו?" אני שואל.
"מאיפה את יודעת שהיא קנתה לו טבעת גומי לזין?"
"היא קנתה לו כזאת טבעת גומי שמלבישים", היא משיבה, "אבל הוא לא הסכים לשים אותה!"
"מאיפה את יודעת את כל הפרטים האלה?" שאלתי את מאטה הארי שישבה על הספה לידי.
"מה זאת אומרת?" היא התפלאה, "חגית סיפרה לי!"
"אבל כאלה דברים?" שאלתי בתום לב, "זה לא קצת אישי?"
"רואים שאתה לא מבין שום דבר בבחורות", ענתה בנימה מרושעת, " אנחנו מספרות זו לזו הכל!"
"הכל?" שאלתי בפחד.
"הכל!!!" היא ענתה בטוטאליות.
המידע חלחל לתוכי כמו גשם רדיואקטיבי בתושב הירושימה. קמתי מהספה והלכתי להכין קפה, האבן נפלה לתעלת הביוב מבחינתי.
באותו לילה התקשיתי לישון, מחשבות זוועה אפפו אותי אודות חברתי הרכלנית, כיצד היא יכולה לבגוד באמון המקודש בינינו. האם ייתכן שכל חברותיה יודעות כעת את סודותיי הכמוסים ביותר?
את הפעם בה שכבנו והשתמשנו במעין צעצוע שמלבישים על האיבר והוא נפל בפנים? את הפעם שבכיתי בסרט הדבילי על האבא שמת וחוזר בתור איש שלג? את הפעם באילת שנפלתי מהבננה והמשכתי להיאחז עד שהמכנסיים שלי נפרדו מהגוף ונאלצתי לשחות 50 מטר כשרק חגורת הצלה לגופי?
"אני לאשתי מסרתי רק שם ומספר אישי"
- ר', גבר נשוי וממציא אומנות הלחימה קיג'יטסו
ישבתי בבית קפה באבן גבירול בזמן שגולדי הארט, אשה דעתנית ובעלת טור מוביל בערוץ יחסים, הסבירה לי מונחי יסוד בתרבות המערבית. "זה כמו ארוחת בוקר, רק שהיא לא מוגשת בשמונה בבוקר", אמרה גולדי.
"אבל אני אף פעם לא אוכל בשמונה בבוקר, אז זה בראנץ'?" שאלתי בפעם המאה.
היא הניחה את ראשה בכפות ידיה ונאנחה: "עזוב, מה רצית?".
הסברתי לה את המקרה מתחילתו ועד סופו. כעבור חמש דקות של האזנה הביטה בי גולדי ופסקה בטון רציני: "כל הטרגדיה הזאת היתה נמנעת אם הוא רק היה שם גומיה על הזה שלו".
"גומיית הזין המחורבנת היא לא הנושא פה!" הערתי לה ולשאר יושבי בית הקפה.
מסתבר שמרצים אשר מעוניינים להסב את תשומת ליבם של סטודנטים צריכים רק לצעוק "גומיית זין", ויש להם קהל לחצי שעה.
"את לא מבינה?" שאלתי אחרי שבית הקפה חדל למקד את עניינו במשוגע עם הפה המלוכלך, "אף אחד לא בטוח. כל דבר שאני והיא עשינו עבר לחברות שלה".
"תגיד לי, נולדת אתמול?" שאלה גולדי, "זה חדש לך?"
"ידעתי שבנות מרכלות, אבל עד כדי כך? זאת רמת פרטים מזעזעת!" החזרתי לה.
"אפשר לחשוב שבנים לא מרכלים. אתם הרי המצאתם את הקטע של לרוץ ולספר לחבר'ה", השיבה.
"גם בנים מדברים", הודיתי, "אבל לא על דברים כאלה. לא תראי בחור מספר לחבר שלו על זה שלחברה שלו יש פטריה וגינאלית".
גולדי ישבה ושתקה דקה ארוכה. הרגשתי שידי על העליונה בדיון הזה, אך גולדי היא כמו לוחם אייקידו טוב, בדיוק כשאתה חושב שגברת עליו - אתה מוצא עצמך מרחף באוויר.
"ואתה מאמין שאתה יותר טוב?" הנחיתה מהלומה.
"כן. אני לא מפרט לחברים שלי" הצטדקתי מולה.
"אתה כותב באינטרנט לאלפי אנשים שאתה לא מכיר"
מבט פילוסופי:
אז רכילות זה טוב, או רע?
אבינועם בן זאב
בעוד שבימי התורה הישוו רכילות לרצח, והרמב"ם הישווה הולכי רכיל למחריבי עולם, הרי בימינו נוטים החוקרים להתייחס אליה בסלחנות. הם אומרים שהרכילות שומרת לנו על החברה, בכך שהיא מפקחת על המוסר ועל הנורמות. אני אומר שהיא סתם סכסכנית
"אתה יותר גרוע", ענתה. "היא מספרת לחברות הכי טובות שלה, שיכולות לשמור סוד. אתה כותב באינטרנט לאלפי אנשים שאתה לא מכיר שהלכת איתה לחנות סקס, שיחות אחרי מין, ועד איפה היא מורידה שיערות!"
"את אומרת שאני רכלן?" שאלתי בתדהמה.
"אני אומרת שלא הייתי מפקידה אותך על סודות מדינה", השיבה בטון קריר.
חזרתי הביתה בעודי מגלגל את המחשבה במוחי. האם מותר האדם מן החברה שלו? כנראה שלא. אולי כולנו בעצם יצורים רכלניים, לכל אחד מאיתנו יש את הבור הזה שלתוכו אפשר לצעוק שלמלך יש אוזני חמור. לפעמים הבור הזה הוא חברה טובה ולפעמים הוא דף באינטרנט. אז אם אי אפשר לנצח אותם, כל שנותר לעשות הוא להצטרף אליהם.
בשבוע הבא: "מאמי, יש לי פטריה וגינאלית"
לפנייה לכתב/ת 
ידעתי שבנות מרכלות, אבל עד כדי כך?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
