עצירות: לא תמיד תזונה לקויה אשמה

לפחות 20% מאוכלוסית המערב סובלת מעצירות. הבעיה שכיחה יותר אצל מבוגרים, ובמיוחד אצל בני 65 ומעלה, לרוב גברים. עד לאחרונה נטו הרופאים לפטור את החולים בהמלצה לדיאטה עתירת סיבים או בתכשירים מרככי צואה, אולם בשנים האחרונות חלה התקדמות בהבנת התהליכים הגורמים לעצירות וכתוצאה מכך גם בהתאמת הטיפול המתאים.

ההתקדמות המשמעותית ביותר בתחום היא גילוי תסמונת חסימת הצאייה – מצב שבו אין יכולת לפנות את תוכן הצואה דרך פי הטבעת כתוצאה מבעיה מבנית או תפקודית. התסמונת הזו גורמת לפגיעה קשה באורח החיים: פרט לתחושת נפיחות, גזים וכאבי בטן, החולים חשים גם כי לא התרוקנו מספיק וכי קיימים בגופם שיירים של תוכן מעי שלא התפנו. בנוסף גורמת התסמונת גם לכאבים בעת העברת הצואה או כאבים באיזורים הסופיים של המעי הגס ופי הטבעת.

על פי ההערכה כ-30% מבני ה-65 ומעלה סובלים מהתסמונת. הסיבה לתסמונת קשורה בכמה מנגנונים האחראים על פינוי הצואה: חלק מהחולים סובלים מבעיה בעצבוב פי הטבעת, המונע הרפייה של השרירים בפי הטבעת. חולים אחרים סובלים מחוסר יכולת להרפות ולכווץ את שרירי רצפת האגן. ויש גם כאלה שאצלם הבעיה היא צניחת אברי האגן או היצרויות בפי הטבעת.

"החולים האלה יכולים להסתובב שנים עם בעית עצירות", אומר ד"ר רון גרינברג, כירורג מהמרכז הרפואי תל אביב, שפירסם מאמר על התסמונת בגליון האחרון של כתב העת הרפואה. "הרופאים לא מכירים את הסיבות לתסמונת, ואומרים לחולה שזו עצירות ואין לה פתרון. חלקם שולחים את החולה לקולונוסקופיה שמראה שהכל תקין, בעוד שאת התסמונת יש לאבחן באמצעים אחרים".

לדברי ד"ר גרינברג מצוקת החולים הסובלים מהתסמונת כה גדולה, עד שחלקם מאמצים פתרונות יצירתיים אך מסוכנים לבעיה. כך למשל יש נשים המחדירות אצבע לנרתיק כדי לדחוף את הדופן הקדמי של פי הטבעת לאחור. אחרים מחדירים את האצבע לפי הטבעת כדי לאפשר את מעבר הצואה, ויש כאלה שמדווחים על הזלפת סילוני מים דרך פי הטבעת או החדרת אביזרים שונים כדי להרחיב את שרירי פי הטבעת.

בדיקות מיוחדות לאיבחון

איבחון התסמונת מתחיל כבר בבדיקה הראשונית אצל הרופא. בבדיקת הבטן יכול הרופא לחוש במלאות בבטן השמאלית התחתונה. אצל נשים איזור החיץ הנקבי עלול להתגלות כעתיר צלקות, עודפי עור, טחורים צנוחים או סדק בפי הטבעת הנגרמים בשל החדרת אביזרים או אצבע או בשל צואה יבשה וקשה. בבדיקה רקטלית יכול הרופא להתרשם מהיצרות פי הטבעת, מצואה קשה ויבשה (אבני צואה) או מבעיות אחרות במבנה פי הטבעת.

בדרך כלל בשלב הבא שולח הרופא את החולה לבדיקת קולונוסקופיה, שמטרתה לאתר גושים חשודים במערכת העיכול שעלולים לגרום לחסימה במעיים ולבעיה במעבר הצואה. אולם כאמור אצל הסובלים מתסמונת חסימת הצאייה הבדיקה תהיה תקינה שכן היא אינה בודקת את תפקוד פי הטבעת.

על מנת לאבחן את תסמונת חסימת הצאייה יש לבצע בדיקות מיוחדות שפותחו בשנים האחרונות. הבדיקות האלה אינן מתבצעות בכל מקום, ולרוב אף אינן מוכרות בקרב הרופאים. הבדיקה הפשוטה מכולן היא בדיקת "זמן מעבר במעי": בבדיקה זו בולע הנבדק קופסית המכילה מספר רב של סמנים זעירים האטומים לקרינת רנטגן. לאחר הבליעה מתפרקת הקופסית והסמנים משתחררים בחלל המעי. לאחר חמישה ימים מבוצע צילום בטן ונספרים הסמנים שנותרו במעי ונבדק אופן פיזורם. זמן המעבר הממוצע במעי הוא 66-88 שעות. אם כעבור חמישה ימים נותרו ברקטום פחות מ-5 סמנים – הבדיקה תקינה. הימצאות מספר רב של סמנים ופיזורם לאורך כל הרקטום יכולים לרמוז על חסימת מוצא הצאייה.

בדיקה נוספת היא בדיקת מנומטריה: בבדיקה זו מחדירים צנתר המודד את הלחצים באיזור פי הטבעת לפני ובזמן העברת תוכן המעי. החולה מתבקש לכווץ את שרירי פי הטבעת ולהרפות, והתחושה והיענותה נמדדות על ידי ניפוח בלון ברקטום.

בדיקה חדשה יחסית היא הדפקוגרפיה: בדיקה שבמהלכה מדמים ומצלמים את התהליך התקין של העברת צואה תוך הדגמת היחסים בין האיברים השונים. החולה מתיישב על אסלה מיוחדת ומתרוקן תוך כדי הסרטת התהליך בווידאו. בבדיקה זו ניתן לאבחן ולהעריך באופן תפקודי שורה של הפרעות מכאניות להתרוקנות, כמו צניחות חלקים ואיברים שונים הלוחצים על פי הטבעת. את הבדיקה הזו ניתן לבצע גם באמצעות שיקוף רנטגן או MRI.

מביופידבק ועד ניתוח

למי שסובל מתסמונת חסימת הצאייה לא תועיל תזונה עשירה בסיבים, כפי שממליצים לרוב הרופאים. היא אף יכולה לגרום להחמרה בתלונות ולתסכול של החולה. חוקנים, נרות וחומרים משלשלים עשויים להקל על החולה, אך יגרמו ל"התמכרות" של פי הטבעת עד כדי חוסר יכולת של החולה להעביר צואה בלעדיהם.

הטיפול הנכול לסובלים מהתסמונת עשוי להיות ביופידבק או ניתוח. ביופידבק היא שיטת טיפול שמטרתה לשפר את התיאום שבין שרירי הבטן, הרקטום ופי הטבעת, עם העלאת סף התחושה ברקטום. השיטה מתבססת על תרגול תהליך הצאייה תוך מתן משוב חוזר לחולה. מחקרים הראו כי שיעור ההצלחה של הטיפול מגיע ל-40%-80%, תלוי במידת ההתמדה והתרגול של החולה.

אם הביופידבק לא הועיל מוצע לחולה ניתוח המיועד לתיקון בעיות אנטומיות כצניחת הרקטום, צניחת רצפת האגן או הפרעות אנטומיות אחרות. "ניתוח הוא לא פתרון קסם שכן כל ניתוח טומן בחובו סיכונים", אומר ד"ר גרינברג. "עם זאת, דיווחים בספרות הרפואית הראו כי הניתוחים יכולים לשפר דרמטית את איכות החיים של הסובלים מהתסמונת, עם נסיגת מרבית התסמינים של העצירות".

לסיכום אומר ד"ר גרינברג: "אם ההמלצות הכלליות של תזונה נכונה, פעילות גופנית וישיבה לא ממושכת בשירותים בעת העברת צואה (עד 15 דקות) לא הועילו והעצירות נמשכת תקופה ארוכה - יש לבחון אם מדובר בתסמונת באמצעות הבדיקות היחודיות".