מחסלים את הילדים

ביום שהיה אמור להיות אחד האחרונים שלי בוושינגטון, אמי, דודתי ואמו של אייק שנרצח הגיעו למשרד שחלקתי עם סמואל יָפֶה בקומה השנייה. היה זה שלושה שבועות לאחר שסם נסע לישראל, וקצת יותר מתשעה חודשים מאז שחזרתי מהמלחמה בקוריאה.

חלונות הבניין שלנו ברחוב F נרעדו כל אימת שדלת הכניסה הגדולה נפתחה ונסגרה, וכששלוש הנשים נכנסו לבניין הבחנתי בחלון העצום שבמשרד רועד קשות ונרגע לאטו. שמעתי את שלושתן עולות במדרגות, וכעבור שניות קלטתי שאמו של אייק שנרצח, היא זו שנעלה נעליים שחורות וכבדות של זקנות, שהשמיעו רעש איום ונורא כשהנשים פסעו לעברי בכבדות.

כבר חודשיים עברו מאז שאמרתי לשילה לרקין בשיא העדינות שהכול נגמר בינינו. "אז עשית לה מה שבא לך ועכשיו אתה רוצה שהיא תיעלם?" בזמן ששלוש הנשים עלו במדרגות, הן פטפטו להן בנחת, כאילו ישבו על קפה ועוגיות סביב שולחן בסלון, כפי שללא ספק עשו עוד הרבה לפני שאמי הגתה אותי.

לפתע עמדו כל השלוש בפתח. הפניתי את גבי אל החלון העצום שגילה יום מדהים ברחוב F והתייצבתי מולן. הנחתי את הארגז שהחזקתי ומחיתי את ידיי. גבר כמוני אינו מקבל את פני האישה שהביאה אותו אל אוויר העולם כשהוא מחזיק בידו ארגז של שרידים מאובקים מחיים אחרים חסרי משמעות. עבר קצת יותר מחודש מאז שהאישה הלבנה מתה לי ממש מול העיניים. "לא, שילה מותק, לא לזה התכוונתי בכלל".

"דיברתי עם פרדי, הוא מוסר דרישת שלום", אמרה אמי. אחי הגדול למד משפטים. היא הגישה לי את לחייה ונשקתי לפניה הנקיות מקמטים. "אני חפה מכל אשמה", אמרה לי פעם.

לחייה הכהות פודרו בקלילות. בדרך כלל לא הפגינה אמי רגשות. היא חייתה בעולם משל עצמה, שרק דברים מעטים יכלו לחדור אליו ולפגוע בה שם. לפרדי ולי הרשתה תמיד להיכנס, אך תמיד שמה עין על הדלת בזמן שביקרנו, שמא נאמר דבר-מה שאינו במקום, והיא תיאלץ לגרש אותנו.

שלושה שבועות אחרי שנחתּי בקוריאה קיבלתי מכתב מפרדי: "כדאי מאוד שתחזור חי, כי אחרת אימא כבר לעולם לא תחזור לעצמה. היא לא מפסיקה לבכות". חודשים קוריאניים רבים עברו עליי בניסיון לגשר בין אֵם כל האימהות של ילדותי ובין האֵם שביכתה אותי במכתבו של פרדי.

נגעתי במרפקה של אמי והתקדמתי לעבר דודה פֶּני. נשקתי ללחייה. לה ולדוד אֶל הייתה חנות מכולת ברחוב 5 פינת רחוב O, בצפון-מערב העיר. כילדים, היו לי ולפרדי ממתקים כאוות נפשנו. "מתה עליך", אמרה דודה פני. שלוש הנשים עטו כפפות ביום החם ההוא. הן השתייכו לדור אחרון של נשים שחורות שהסתובבו כך בעולם.

"הנה אגי", אמרה דודתי ופנתה לעבר מיס אגתה. חיבקתי אותה. כבר חודשים שלא ראיתי אותה, אף שדיברנו זמן קצר לאחר שחזרתי מקוריאה, במסגרת סיבוב ההופעות המחויב שערכתי במדים לכל המשפחה והקרובים: גבר שחור שהלך למלחמה וחזר בחיים כדי לספר על כך לכל מי שהתפלל למענו.

בנה היחיד של מיס אגתה נרצח כשהייתי בקוריאה, ופרדי שלח לי את הכתבות מהדיילי ניוז. אייק אַפֶּלטוֹן תמיד היה פגע רע. כשהייתי בשישית הוא הכה אותי עד זוב דם, ופרדי תפס אותו והחטיף לו מכות רצח, ואחרי זה הוא כבר לא התעסק איתי. בכתבה הופיעה תמונה של אייק במצנפת של טקס הסיום בתיכון.

את פניה של מיס אגתה חרצו קמטים שיספיקו לשלוש הנשים גם יחד – מישהו הגיח מאחורי אייק כשאכל ארוחת ערב ופוצץ לו את המוח.

"תָה נראה טוב", אמרה מיס אגתה. "נירֶה לי שמתאים ךָ לעבוד עם לבנים במרכז העיר".

כשהייתי בן שמונה, הלכתי למסיבת יום הולדת של איזה ילד, ואחר כך ימים שלמים לא הפסקתי לספר לפרדי איך ביליתי שם ואיזה מתנות מדליקות הילד קיבל. ביום השלישי לסיפוריי אמרה לי אמי ללא צל של חיוך, "תזכור שכל חתן יומולדת מאושר עושה צעד נוסף אל קברו".

שאלתי את מיס אגתה, "מה העניינים?"

"בסדר. פחות או יותר".

אמי צצה מאחור. ידעתי שהיא מאחוריי, מודדת אותי ואת החדר בעיניה ומחפשת משהו שתוכל להשתמש בו נגדי. היא הסירה את כפפותיה באטיות, אצבע אחר אצבע.

"היא באה לבקש את עזרתך", אמרה אמי. "אגי חושבת שאתה בעניינים, ומי אני שיגיד לה משוּ אחר?" הבטתי בה.

"מה לעשׂות? ככה היא חושבת." ממש בימים אלה הייתי אמור לנסוע לאלסקה לחפש זהב עם חבר מהמלחמה ("לא חשבתי שלבנים נותנים לכושים להיכנס לאלסקה הלבנה", כך אמרה אמי כשציינתי את תוכניותיי).

הסיפור עם ה"עזרה" הזאת נשמע לי כמו מכשול רציני ביני ובין זהב, מכוניות, בגדים ויותר נשים מכפי שאוכל לנענע, כמו שהחבר שלי הגדיר את זה. הרגשתי מוכן ומזומן למקום חדש. הייתי שועל ותיק בוושינגטון הבירה.

מיציתי אותה מכל הכיוונים וממש לא היה לי מה לחפש שם עוד. ממילא רציתי להתרחק, חשבתי שאולי זה יעזור לי להיפטר מהמחשבות על האישה הלבנה שמתה. "המון איז גוון ערב אוּנט ערב מצין", הספיקה לומר כשגססה. בלילה הקודם חלמתי שהצלתי אותה והיא קמה ממסילת החשמלית ופנתה לדרכה.

"תָשֹה טובה. מה כבר ביקשנו ממך?" שאלה אמי.

זה כנראה משפט אופייני לנשים. אפילו שילה לרקין אמרה לי את זה בפעם האחרונה, כשאמרתי לה שזה נגמר: "אלוהים יודע שאני לא מבקשת ממך הרבה, בנאדם". אולי באלסקה אלמד סוף-סוף משהו חדש על נשים ואצבור ותק מסוג אחר.

אימא שלי פתחה את ארנקה, זרקה את כפפותיה פנימה, ואז סגרה את הארנק בנקישה חדה בעודה מעיפה בי מבט – באחד משני ילדיה החיים. הנקישה ההיא הייתה הרעש היחיד שנשמע בחדר.

"הם הרגו לי את אייק", אמרה מיס אגתה, כאילו נזקקתי לתזכורת. הוא היה בסך הכול עוד מת אחד מתוך שישים ושישה איש שנרצחו בבירה בשנה הראשונה שנעדרתי. "כבר עברו כמעט שנתיים והם עוד לא הזיזו אצבע".

"אם הם באמת עושים משוּ, זה כנראה בסוד", אמרה דודתי פני. "צבעוני אחד פחות מול העיניים שלהם. באלוהים, זה בושה איך שהם מחסלים אחד אחד את כל הילדים של הדודה הגר".

"פני", ביקשה אמי, "אל תתרגשי יותר מדי".

אמי הייתה הצעירה מביניהן, ומיס אגתה מבוגרת ממנה בחמש שנים לפחות. כששלושתן היו ילדות באלבמה, גבר לבן אחד עקב אחרי מיס אגתה בדרכה הביתה מבית הספר. הגבר ניסה לגרור אותה אל מעבה היער ולבצע בה את זממו.

אמי ודודתי הכו בו באבנים עד שנפל אל הקרקע ושכב שם כגוש חסר הכרה. לאחר מעשה עמדו שלושתן ביער חבוקות ובוכות, וכמעט יצאו מדעתן מרוב פחד איך יגיב העולם על מעשיהן. במשך שלושה ימים שכב האיש ביער, חצי מת, מכוסה בעלים ובקליפות עצים. עשיר הוא לא היה, אבל לָבן כן, והיה להן ברור שאנשי החוק יעשו כל שביכולתם כדי להבין מה קרה לו כשימצאו אותו, חי או מת.

הבאתי למיס אגתה כיסא. כשהתיישבה, שלפה את הסיכות שהידקו למקום את כובעה הצנוע מכוסה ההינומה, והסירה אותו מעל לראשה. הכובע היה שחור כמו שמלתה וכמו נעלי הזקנה עם העקבים הקובניים. בנה של אישה זכאי ליותר משנת אבל אחת.

"אני מחכה ומחכה וכבר נִימַס לי מהמשטרה", אמרה. "אני חייבת לדעת מי פגע בבן שלי, למה שאז אני יוכל לעזוב אֶדזֶה. את העונש אני ישאיר לאלוהים. אבל אני חייבת לדעת. ניסיתי כבר לדבר עם איזה שוטר צבעוני בתחנה. היית מצפה שצבעוני ישתדל לפחות לעזור לי".

"ואני אומרת לך שצָךְ לסמוך על המעשים שלהם, ולא על הצבע עור שלהם", אמרה דודה פני. "שימי שחור לעבוד בין לבנים, והוא ישר מתחיל לשכוח".

"מיס אגתה, אני לא בלש", אמרתי לה והסעתי את מבטי ממנה אל אמי. במשטרה הצבאית בקוריאה לא עשיתי כלום. התעללתי קצת בכמה דרומיים מופרעים. עזרתי לשיכורים להגיע בחזרה לאוהל שלהם וראיתי בעצמי בר-מזל על שלא הקיאו עליי בדרך.

אבל רצח כבר שייך לצד האפל של החיים. ובתור שועל ותיק, שכבר מריח את אלסקה באופק, אני לא רוצה לשאול שאלות מיותרות, וּודאי שלא רוצה שישאלו אותי שאלות מיותרות. הייתי בן עשרים וארבע, ובקושי התחלתי ליהנות

מחיים – להחליק פינות פה, להחליק פינות שם.

"בטוח שְתָה מבין יותר מהטיפשים האלה בתחנה", אמרה דודה פני. רציתי להגיד לה שלעבוד במשרד של סֶם יָפֶה זה לא בדיוק כמו למצוא רוצח. סם, שהיה עורך דין במקצועו, עשה אמנם כמה עבודות בילוש פרטיות פה ושם, ולעתים הצטרפתי אליו כשלא תייקתי. אבל רוב הזמן תייקתי. שועל קרבות ותיק שמתעסק עם אל"ף-בי"ת.

"בשבילנו תָה היחידי שאיכשוּ קרוב לחוק", אמרה אמי. "דבר עם אגי, שמע מה יש לה להגיד. אתה מכיר אותה, גם היא הייתה שם מתי שילדתי אותך".

"כל מה שתעשה יותר טוב משום כלום", אמרה מיס אגתה. "זה משגע לי תַשכל ואוכל לי תַלב. אני לא יושנת בלילות. כל פירור מידע יהיה יותר טוב ממה שיש לי עכשיו".

היא הסירה כפפה אחת והניחה את ידה על שלי.

בשר חייב לגעת בבשר, כך לימדה אותנו אימא. לעולם אל תלחצו יד עם כפפה. בעלה של מיס אגתה מת משבץ לפני ארבע שנים. היא המשיכה לענוד את טבעת הנישואים שבהקה על אצבעה ללא רבב.

"אל תִידָגי, אגי, הוא יעזור לנו", אמרה דודה פני והניחה את ידיה על כתפיה של מיס אגתה. "הוא עוד ייענש, מי שעשה אֶדזֶה".

מאז שסם נסע לישראל לרגל עסקיו, נהגתי להישען לאחור בכיסאי מול החלון הענקי שחלש על רחוב F, ולדמיין את עצמי חוזר עם זהב מאלסקה. ראיתי את עצמי מתהלך ברחוב M, מסתובב לי בשדרות ניו יורק עם כיסים מלאים גושים, כמו שכיסיו של ילד מנופחים מסוכריות טופי, מבוטנים מצופים או משוקולדים.

• "כל ילדיה של דודה הגר", אדוארד פ' ג'ונס. תרגום: אינגה מיכאלי, הוצאת אופוס. 357 עמודים