אין לי כסף, אבל היא אומרת שזה לא משנה לה
אני יודע שיש אנשים שכשהם צריכים משהו כמו ארון או מיטה פשוט הולכים לחנות וקונים. יש גם אנשים אחרים, כמו החברה שלי ואני. הייתי רוצה לתת לה יותר. היא אומרת שזה מספיק
אני יושב ברכב של ההורים של החברה שלי, נועה, ואיתנו עמית והחברה שלו, מיקה. ברכב המסחרי שלפנינו יושבים פלג והחברה שלו, סשה. הרכב המסחרי הגדול שייך לאבא של חבר אחר, יואב. יואב לא הצטרף אלינו, הוא בדיוק במילואים. מה כולנו עושים בפקק המזורגג הזה? אה, זה פשוט: אנחנו נוסעים לפרק ארון שההורים של עמית לא צריכים, אחר כך לאסוף סלון שמישהו מוכר בזול ביד2, ואחר כך לאסוף מיטה זוגית פלוס מזרון שמישהו מוכר ב-300 שקל. כל זה בשביל פלג וסשה, שעוברים לגור ביחד.
אני יודע שיש אנשים שכשהם צריכים משהו, כמו ארון או מיטה הם פשוט הולכים לחנות וקונים. יש גם אנשים אחרים. אנחנו מהאנשים האחרים. זה יכול היה להיות אחרת, כי כל אחד ואחת מאיתנו יכול היה לבחור מסלול חיים אחר. יכולנו ללכת להייטק, ללמוד "משפטים בעברית", או מקצוע מכניס אחר. הלכנו ללמוד את מה שאנחנו אוהבים ומנהל הבנק שלנו לא. יואב, המוכשר מבינינו, החליט שלימודים גבוהים זה לא בשבילו. קוראים לזה "בחירה", אני יודע. אני יודע גם שיש אנשים ש"בחירה" זה משהו שהם לא מכירים. יש אנשים שעבורם "בחירה" זה מותרות. גם את זה כדאי לזכור לפעמים.
עם רוב האנשים העשירים שהכרתי לא הסתדרתי
אין לי משהו נגד אנשים עשירים. זה נוגד את החינוך שקיבלתי, להאשים מישהו בזה שטוב לו. אנשים עשירים אינם הכרח עניים באישיות, פשוט יש להם פחות הזדמנויות להוכיח את זה. זה הכל. יחד עם זה, עם רוב האנשים העשירים שהכרתי לא הסתדרתי. זה נכון בעיקר לגבי בחורות. רובן היו מאלה שההורים לימדו אותן שהן שייכות לאיזו אצולה ישראלית רק בגלל שיש בבית כסף. יכולתי להבין אותן, אבל לא להסתדר איתן. הן חשבו שאני לא מספיק שאפתן ואני חשבתי שהן לא מספיק עמוקות. עולמות שונים, שלכל אחד מהם הזווית המתנשאת שלו.
הנסיעה הזאת מזכירה לי שכשהייתי ילד, אבא לקח אותי איתו להביא מקרר ישן שמישהו ביקש למכור. נסענו בטנדר הפיג'ו של אחד השכנים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי טנדר כזה על הכביש, אבל פעם היו הרבה כאלה. אבא לבש מכנסיים קצרים וחולצת כפתורים קצרת שרוולים. אני זוכר שמאוד הצחיק אותי לראות שהוא דילג על אחד הכפתורים ושולי חולצתו היו נמוכים יותר בצד אחד. היום זה קצת פחות מצחיק אותי.
כשנועה ואני עברנו לגור יחד הלכנו לראות כל מיני "דברים לבית" באחת החנויות הגדולות ל"דברים לבית". נועה התלהבה מכל מיני דברים יפים (לבית), ואני נאלצתי להזכיר לה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. מאוד הפריע לי לדעת שהבית לא ייראה כמו שהיא היתה רוצה. הרגשתי קצת אשם. ערב אחד שיתפתי אותה בתחושה הזאת, והיא חייכה אלי ואמרה לי שאני מצחיק. היא הזכירה לי שפעם עבדתי בעבודה מאוד מכניסה ועזבתי, כי דרשו ממני לשקר לאנשים. "אף פעם לא הבנתי למה גברים חושבים שבחורות מחפשות בחורים שינעימו להן רק את ההווה הפרטי שלהן", אמרה לי. "כאילו שרק לכם חשוב הביחד והדברים שמעבר, ולנו בכלל לא משנה מה האיש שלנו יאמר יום אחד אם לבן שלו תהיה דילמה מוסרית. אתה אולי קורא לזה 'רגישות', אבל זאת התנשאות, שלא לדבר על חוסר ביטחון".
בלי סלון בצבע בורדו
היא צדקה, כמובן, אבל אני, שטוף המוסר הגברי הישן, לטוב ולרע, המשכתי להרגיש לא בנוח שאני לא יכול לתת לה את השידה עם סלסילות הקש למקלחת ואת הסלון בצבע בורדו. המשכתי להתעלם מהניסיון שלה להסביר לי שזה לא התפקיד שלי. היום אני כבר מבין שה"ביחד" שלה היה הרבה יותר יפה ואמיתי מה"ביחד" שלי. מאז, כבר אימצתי את שלה, ועכשיו זה ה"ביחד" שלנו. כמו שצריך.
טור המכוניות נשפך אל תוך העיר כמו פס לבה כתום, ואני נזכר פתאום איך לפני שנתיים נגמר לי הכסף. לגמרי. המקרר היה כמעט ריק, ולא כל כך ידעתי מה לעשות. יכולתי לבקש עזרה מאמא שלי, אבל לא העזתי. לאמא כבר היה חבר, ואני התביישתי למנוע ממנה את החופש לחוות איתו חוויות חדשות, אז פשוט לא סיפרתי לה. מוזר, אבל זה לא היה כל כך נורא. קצת רזיתי, אבל לא זכור לי שהרגשתי רע או שריחמתי על עצמי. זה די הפתיע אותי. אחר כך המצב השתפר.
אנחנו מגיעים לבית הוריו של עמית ומתחילים לפרק את הארון. לכל אחד דעה משלו, אבל במקום לריב אנחנו רק צוחקים זה על זה. נועה, מיקה וסשה צוחקות עלינו ומסכימות ביניהן שהן היו עושות את זה טוב יותר. כך יוצא שכולם צוחקים, והארון הולך ונערם בחלקיו בסלון הבית ומשם מועבר אחר כבוד אל הרכב המסחרי. בסוף, ההורים של עמית עומדים בפתח הבית, וכולנו עומדים בטור ומחבקים אותם, כאילו עמית ומיקה מתחתנים בחדר המדרגות. מישהו מעיר על זה משהו, עמית ומיקה עושים את עצמם כאילו הם לא שמעו, אבל שתי שניות אחר כך עמית מצמיד אליו את מיקה, היא נושקת לו על הלחי, וכולנו פונים אל הרכבים. התחנה הבאה – הסלון.
למה לעזאזל ממשיכים לקרוא לזה "הסוד"?
עמית אומר שכדאי שהוא יחזיק מלמעלה ופלג יחזיק מלמטה. מיקה אומרת לסשה שהיא חתיכה ופלג אומר לעמית: "ראיתי שהסתכלת. יש לך מזל שאני מחזיק ספה ביד". שוב כולם צוחקים, עד שהספות מועמסות אל הרכב המסחרי. אנחנו מעבירים בינינו את בקבוק הלימונדה שסשה הכינה מהלימונים שבחצר הצפונית. נועה שואלת איך זה שכולם שואלים אותה בזמן האחרון אם היא ראתה את "הסוד", ושאם כולם כבר מכירים את זה, אז למה לעזאזל הם ממשיכים לקרוא לזה "הסוד"? אנחנו צוחקים וממשיכים הלאה, אל המיטה. זאת ב-300 שקל.
בדרך חזרה הביתה, תאורת הדרך מהבהבת אלי את פניה היפות של נועה. אני מביט בה ושבב חוסר ביטחון עצמי שואל אותי כיצד הגיעה אלי הבחורה הזאת. היא תמיד נראית לי שייכת למקום אחר. כאילו יצאה מאיזה ז'ורנל-דפי-כרום עם הגוף הארוך והחתולי שלה, השיער הבלונדיני החלק, הרגליים שלא נגמרות, והעיניים שהוכיחו לי שבאמת יש דבר כזה "עיניים נבונות", שזאת לא סתם המצאה.
אני נזכר שהבחורה הזאת מבקשת בחור שיידע לייעץ לבן שלו במקרה של דילמה מוסרית, ואני תוהה אם באמת יש לי כל כך הרבה תשובות טובות. אני צוחק ביני לבין עצמי על הנטיה של חלקנו לספר לכל העולם עד כמה אנחנו רוצים בני זוג נבונים ובעלי אישיות מיוחדת, אבל כשאנחנו כבר פוגשים כזה או כזאת, אנחנו נבהלים מרמת הציפיות שזה מעמיד בפנינו. אני מתרגם את רמת הציפיות הזאת לתחושת אחריות. זה נראה לי יותר בריא. מה גם, שנראה לי די מטופש ובכייני להתלונן על זה שיש לי בת זוג שיש בה הכל. "תגיד תודה ותשתוק", אני אומר לעצמי, "תגיד תודה ותשתוק".
"אני אוהבת את הצבא הזה שלך"
אנחנו נכנסים לדירה שיש בה סלון מהוה, ואחר כך מתקלחים ומצחצחים יחד שיניים במקלחת שיש בה שידה מפלסטיק. במיטה נועה מחבקת אותי, מניחה את ראשה זהוב השיער על חזי ואומרת לי: "אני אוהבת את הצבא הזה שלך".
"את מה? איזה צבא?"
"אתה והחברים שלך. הנאמנות הזאת שלכם זה לזה. החיבור הפשוט ביניכם. הניסיון שלכם להישאר פשוטים, למרות שאתם יודעים שאתם לא".
"אההה, הצבא הזה", אני מצחקק ומצמיד אותה אלי. "כמו כל צבא, זה באמת בעיקר צבא של חיילים פשוטים".
אנחנו שותקים מספר שניות ואז אני נזכר: "ראית מה זה? 300 שקל. אחלה מיטה שבעולם, לא? אני שמח בשבילם".
"חמוד שלי, אני יודעת שאני רק בלונדינית", נועה מרימה אלי מבט מחוייך, "אבל נראה לי שפחות חשוב כמה עולה המיטה מאשר את מי אתה מחבק בה". היא נושקת לסנטרי, נושפת ואז מחבקת אותי חזק חזק.
לפנייה לכתב/ת 
