מונחים מקובלים
אלבומה של לאה שבת עתיר תקוות ואהבות, ומעוטר בלחנים יפים ובקולה החם. אבל קשה שלא להתאכזב מהקלישאות והתבניתיות שבו, בעיקר לנוכח הברקות העבר של היוצרת
בשיר "ענני" שבאלבומה החדש של לאה שבת, "פניי", מופיע השאלה "איפה להתחיל?". לפני שהמשפט מסתיים הוא נשמע פונטית כמו "איפה לאה"? (איפה לֵהַ...).
לכאורה קל להשיב על כך. שלוש שנים אחרי "עכשיו ביחד", אוסף גירסאות הדואטים ללהיטיה, שבת מוציאה אלבום עתיר תקוות, אהבות, חיפושים ותפילות. וכל אלה מושרים בקולה המזוהה - חם, מחוספס ומלא הבעה. גם לחניה יפים כתמיד. אז מה הבעיה?
האלבום הזה שואף לאור ולא מניח לחמוק מהכמיהה הזו, אבל באופן קלישאתי. יש בו שיר שנקרא "אל האור", והצירוף הזה מופיע גם בשיר "אם" ("בדרך אל האור") לצד הטיות המילה "אהבה" (כמעט בכל השירים). שבת אינה היוצרת היחידה שמשתמשת במושגים הבסיסיים האלה, אבל היא היחידה שהמציאה בעבר הברקות כמו "ציפור אדם כמו כולם" ("תמיד יחכו לך") ותובנות כמו "נתת לי שם - לא, זיכרון - לא, את ההמשך – לא" ("ים של חלומות").
לאה שבת. שימוש יתר במילה "אהבה", על הטיותיה השונות (צילום: אריאל ואן סטרטן)
השיר היחיד באלבום שבו יש לשבת אמירה מקורית הוא "אברהם", שבו היא מזדהה עם אברהם אבינו ("כמה דמעות שאני מורידה עליך, ועלי מורידה דרכך") ושרה באיטיות מלאת כוונות. גם העיבוד שלו שונה משאר השירים ויוצר אווירה מדברית רוויית חליל וכלי הקשה. לעיבודים ולהפקה אחראי משה דעבול, ולזכותו ייאמר שהוא הפיק צליל אחיד ועקבי, שופע כלים כמו חליל, אקורדיאון וחמת חלילים (אורי מיילס), בוזוקי וכלי הקשה (דעבול עצמו) ועוד. לגנותו ייאמר שלמרות העושר, הצליל הזה נותר פשטני והשירים נשמעים כמו ביצועים בומבסטיים של קדם אירוויזיון, מה גם שמצורפים להם קולות ליווי (שבת ודעבול) שמוכפלים לאפקט מכביד של מקהלה.
כבר השיר הראשון באלבום, "אהבתי אוהבת אהבה", מדגים את העניין. הוא נמרץ וקליט, אידיאלי לרדיו ולתוכניות אירוח טלוויזיוניות. אבל כמו שהשיר עצמו אומר – "הסוף ידוע כבר מהתחלה". הוא צפוי, כאילו נשמע פעמים רבות לפני שנוצר וכבר הספיק להישחק. גם שאר השירים לוקים בתבניתיות, לרוב עם פתיחה שקטה והתעצמות נגינתית בהמשך. העיבודים עושים עוול לשירים כמו "המלאכים", שמעורר רצון לשמוע אותו בגרסה מינימליסטית, שתדגיש את הלחן שנבלע כאן בתוך ההפקה המנופחת. כך גם "להישאר או ללכת" החפלאי למדי, בניגוד למילים העצובות ולקול הכואב של שבת.
שירים שבהם שבת במיטבה, כמו "כי הם חיינו" התפילתי (שכתבה חמוטל בן זאב) ו"דרכי", ממחישים את העובדה שכישרונה לא דהה, אלא רק נותב לדרכים אחרות. הפעם הנתיבים הם רוחניים-ניו אייג'יים, שמתבטאים במונחים מקובלים מהז'אנר כמו "הלימודים שמביאים לי החיים" ("עד שהרוח"), "להיפתח לרוח" ("האדם"), "עכשיו זה הכל קורה. נמצא ברגע הזה. בלי עבר, בלי עתיד, רק ברגע" ("ברגע הזה"). וכאמור, האור ונגזרותיו.
שבת מחוברת לשירים האלה, וכואב לא להתלהב מהכנות הזו. בעולם אידיאלי כוונות טובות היו מספיקות. במציאות ביקורתית - המימוש קובע, ומאחר שלאה שבת עצמה הרגילה אותנו לרף גבוה, לא מגיעות לה הנחות.
לאה שבת, "פניי", "הד ארצי"
