טראפיק

תארו לעצמכם את הדיווח הבא בעיתונות: "הפועל תל אביב עוברת לרחובות, לאחר שמשקיעים פרטיים ועיריית רחובות הבטיחו בניית איצטדיון מודרני, הוא איצטדיון 'ויצמק', ע"ש חיים ויצמן וארקדי גאידמק ובחסות במבה אסם. הקבוצה החדשה תשמור על שמה, הפועל תל אביב. במקביל דווח בתקשורת הספרדית, כי אתלטיקו מדריד עוברת לוולנסיה; ה'פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג' מדווח כי בורוסיה דורטמונד שוקלת להפוך לבורוסיה המבורג; אבל הדרמה הגדולה התרחשה אתמול בלילה בליברפול, כאשר משאיות העמיסו את אברטון והעבירו אותה ללידס. הבעלים האמריקאי אמר שזה טוב לעיר לידס, טוב לכדורגל, טוב לאוהדים וטוב להכנסות. בפנייה לאוהדי אברטון אמר האמריקאי כי ישמח אם הם יישארו אוהדי אברטון גם במשכנה החדש בלידס, אבל 'כמובן שאבין אם ייהפכו לאוהדי ליברפול'".

נשמע לכם מופרך? בדיוני? בלבנט ובאירופה אולי כן, אבל ככה זה באמריקה. שם זה לגמרי טבעי שקבוצה - עם מסורת, אוהדים, היסטוריה, רגעי שפל וניצחון, הזדהות קהילתית - פשוט קמה ועוברת עיר. דוגמה אקטואלית: קבוצת האן.בי.איי הסיאטל סופרסוניקס תשחק החל מהעונה הקרובה באוקלהומה סיטי. עניין של 2,456 קילומטר - לא סיפור לקפוץ למשחק ולארוחת ערב - ושם חדש, אוקלהומה סיטי ת'אנדרז. בעוד שנתיים תעבור הניו ג'רזי נטס לברוקלין; לא רחוק גיאוגרפית, רק שלוש שעות פקקים ומרחק תרבותי לא קטן. מדובר בעסקה סיבובית, שבה קבוצת הבעלים של הנטס מכרה לכרישי נדל"ן שטח גדול במרכז ברוקלין, ובעסקה גולמה קבוצת כדורסל. והאוהדים מה? הם יישארו בניו ג'רזי, ולא יקנו מנויים או חולצות בעונה הקרובה.

אז נכון שזה לא קורה כל שני וחמישי, ורוב הקבוצות נשארות בבית. אבל האפשרות תמיד קיימת ולפעמים מתממשת: עד היום זזו מפה לשם 18 קבוצות אן.בי.איי, 19 קבוצות הוקי קרח, 13 קבוצות בייסבול ועשר קבוצות פוטבול. בסך הכל 60 קבוצות ב־60־70 השנים האחרונות; תחשבו לבד את הממוצע. נאמנות? מסורת? קהל מקומי? באמת יופי של ערכים, אבל במאני־טיים אפשר להסתדר מצוין בלעדיהם.

"רבותיי, תיכנסו למטוס, שחקני סכנין קצת מתעכבים בדיוטי פרי"

לא צריך לאמץ את המוח כדי למצוא הסבר פשוט ומניח את הדעת לתופעת המעברים האמריקאית: בארץ הכוכבים והפסים הכל סחיר. הכל בועה, הכל קצף על פני המים. הספורט הוא עסק בתחום הבידור לפני כל דבר אחר, וככזה מסתובב בו כסף גדול. הרי הוא מוגדר מקצועני במובן שהוא מקצוע שמכניס לשחקנים משכורות; אלה ניתנות מההכנסות של בעלי הקבוצות, שמותנות בחוזי טלוויזיה הנמדדים על פי מה שנקרא "גודל שוק" - ודין שוק התקשורת של ניו יורק או שיקגו אינו כדין זה של סנט לואיס או מילווקי.

נכון שיש בזה גם בצע כסף לשמו. "תבנו לי איצטדיון חדש בעלות של 700 מיליון דולר", אומר בעלים של קבוצה לפרנסי העיר, "תמצאו חסות תאגידית". ואם לא נוכל? הם שואלים. "במקרה כזה אשקול לעבור ללאס וגאס", הוא מאיים. "הרי זאת הקבוצה שלי, לא?". אבל מעבר לנושא העסקי על כל היבטיו, יש עוד הסבר תרבותי לתופעה הזאת: באמריקה אין מסורת של ענף ספורט המזוהה היסטורית עם מעמד חברתי, כמו למשל הכדורגל ומעמד הפועלים בשאר העולם. יש אמנם הזדהות קהילתית, אבל אין הזדהות שבטית. קהילה באמריקה היא דבר נזיל, משום שאמריקה כולה בנויה על תנועה, דינמיות, מוביליות, התרחבות מערבה; קפיטליזם גס ופראי שיש לו כללים משלו. מה הבעיה להעביר קבוצה מניו אורלינס ליוטה? אין בעיה, ואפילו האוהדים יסתדרו. ממילא רובם היגרו לעיר או יהגרו ממנה.

יוטה ג'אז, גבעתיים היפ־הופ

למרות הנטייה לנוע לעבר הכסף, יש באמריקה קבוצות שמעולם לא חוו עונת נדידה. הניו יורק ינקיז, הבוסטון רד־סוקס, השיקגו ווייט סוקס והשיקגו קאבס בבייסבול; הבוסטון סלטיקס בכדורסל; הגרין־ביי פקרס והשיקגו ברס בפוטבול. אלה קבוצות שידועות בדפוסי אהדה יציבים ומתאפיינות בכך שהן נטועות בערים ותיקות. אבל גם לגביהן צריך לזכור שהפוטנציאל למעבר תקף כל הזמן, לפחות ברמה התיאורטית (ג'ורג' סטיינברנר, הבעלים של הינקיז, כבר איים פעם להעביר את הקבוצה לניו ג'רזי, כששיעור הפשיעה בברונקס פגע בכמות הצופים ובהכנסות).

אם ניכנס קצת לפרטים של מאיפה ולאן, אז בפוטבול עברה הבלטימור קולטס לאינדיאנפוליס (עוד נחזור לזה), הבוסטון רדסקינס הפכה לוושינגטון רדסקינס, ולוס אנג'לס רמס מצאה בית בסנט לואיס, לאחר שהעיר איבדה את הקרדינלס - שבעצמם הגיעו אליה משיקגו ב־1960 - לטובת אריזונה. האוקלנד ריידרס עברה ללוס אנג'לס, אבל חזרה כעבור כמה שנים לאוקלנד. היוסטון אוילרס הפכה לטנסי טיטאנס, והיא משחקת בעיר ממפיס. הקליבלנד בראונס היתה יום אחד לבלטימור רייבנס, ומקץ חמש שנים קיבלה קליבלנד שוב קבוצה מקצוענית - הקליבלנד בראונס החדשה.

אם לדבר על ליגה שכן שמעתם על הקבוצות שמשחקות בה, אז האן.בי.איי עסוקה היום כאמור במעבר של הסופרסוניקס לאוקלהומה סיטי. את הסוניקס, שמשחקת בסיאטל מאז 1967, רכשה ביולי 2006 קבוצה של אנשי עסקים מאוקלהומה. כשהם ניסו להעביר את הקבוצה למגרש הביתי שלהם, עיריית סיאטל תבעה אותם: הקבוצה היתה מחויבת על פי חוזה להמשיך ולהחכיר את האולם שלה, ה"קי ארינה", עד 2010. אז איך זה שהיא בכל זאת תשחק באוקלהומה סיטי כבר בעונת 9־2008? ובכן, הבעלים החדשים הסכימו לשלם לסיאטל 45 מיליון דולר כדי להשתחרר מהחוזה. כאמור, הכל סחיר.

רוברט אירסיי, הבעלים של הבלטימור קולטס (העצבני משמאל)

לסוניקס קדמה הוונקובר גריזליז, שעברה לממפיס - בדיוק כמו הטיטאנס בפוטבול, שני מקרים שממחישים את צמיחתה הכלכלית של העיר ממפיס והמדינה, טנסי - והניו אורלינס ג'אז היתה ליוטה ג'אז, בדוגמה בוטה ומגוחכת לחוסר קשר בין שם הקבוצה לעיר החדשה שבה היא משחקת. הגיחוך הזה לא פסח גם על המינסוטה לייקרס, שנקראה ככה על שום 10,000 האגמים במדינת מינסוטה - והפכה ללוס אנג'לס לייקרס, על שם העיר שמצטיינת באלפי אגמי סיליקון במקרה הטוב. הפילדלפיה ווריירז היתה לסן פרנסיסקו ווריירז ואז לגולדן סטייט ווריירז, הבאפלו ברייבז הפכה בן לילה לסן דייגו קליפרס ונדדה צפונה ללוס אנג'לס, והשארלוט הורנטס מצאה את עצמה בניו אורלינס חסרת הג'אז. מרשים ומדכא במיוחד היה מסעה של הרוצ'סטר רויאלס, במקור ממדינת ניו יורק, שעברה לקנזס סיטי במיזורי, שינתה את שמה לקינגס ועברה לסקרמנטו בירת קליפורניה - אבל לא לפני ששיחקה מספר שנים באומהה, נברסקה.

עכשיו תחשבו לרגע על ילד בן 10 ברוצ'סטר, קנזס סיטי, אומהה או סקרמנטו, שנורא אוהב כדורסל. במה נותר לו להאמין חוץ מאשר בבצע כסף ובחוסר נאמנות? לכן, אגב, מספר האוהדים של הקבוצות הנטועות והוותיקות - בכל הענפים - עולה בערים מסוימות על האהדה לקבוצה המקומית, שתמיד נדמה שהיא זמנית. בממפיס, לדוגמה, יש יותר אוהדים לשיקגו בולס מאשר לממפיס גריזליז.

הכדור והבסיס

ומה עם בייסבול, הספורט הכי אמריקאי, הכי אב ובנו, "דרך החיים האמריקאית" ו"הבילוי של אמריקה" בהתגלמותם? ובכן, גם פה יש כמה דוגמאות בולטות למעבר מעיר לעיר: המינסוטה טווינס הגיעה מוושינגטון, שם היא בכלל נקראה הסנטורס. וושינגטון קיבלה עוד קבוצה ושוב קראה לה סנטורס, רק בשביל לראות אותה נוטשת את הבירה לטובת דאלאס והופכת לטקסס ריינג'רס (לימים, בשנות ה־90, אחד משלושת הבעלים של הקבוצה היה מושל טקסס והנשיא לעתיד, ג'ורג' וו. בוש). למזלה של וושינגטון, צ'רלס ברונפמן מכר את המונטריאול אקספוס, ולאחר כמה שנות שממה היא חצתה את הגבול הבינלאומי בין קנדה לארה"ב והפכה לוושינגטון נשיונלס.

הסנט לואיס בראונז הפכה לבלטימור אוריאולס. הבוסטון ברייבז עברה בשני שלבים, קודם למילווקי ואז לאטלנטה. הסיאטל פיילוטס פיצתה את מילווקי על אובדנה הטראגי והיתה לברוארז. וכמובן שתי הקבוצות מניו יורק, הג'איינטס - לא להתבלבל עם הניו יורק ג'איינטס בפוטבול, אלופת הסופרבול האחרון - שעברה לסן פרנסיסקו, והברוקלין דודג'רס שעברה ללוס אנג'לס, וגם לזה עוד נחזור.

הוקי קרח הוא הענף הפחות פופולרי מבין ארבע הליגות המקצועניות בארה"ב, והמירוץ אחר היכלים מלאים הביא למעבר של משהו כמו עשר קבוצות מעיר לעיר. למשל המסלול האבסורדי של הקליבלנד בארונס: פעם הם היו הקליפורניה גולדן סילס, אבל עם המעבר לקליבלנד התאחדו עם המינסוטה נורת־סטארס, שיחקו שם 15 שנה ועברו לדאלאס, רק כדי לשחק כעבור שנתיים נגד הקבוצה החדשה של מינסוטה, הוויילד.

אז את מי אוהד הילד ההוא בן ה־10? איזה חולצה הוא קונה? על מה הוא רב עם ילדים אחרים? האמת, היום כבר לא בטוח שהריבים שלו קשורים בקבוצת ספורט אהודה שעזבה את העיר. אבל אם יש לו סבא ואבא, הם בטח יכולים לספר לו על שתי טרגדיות כאלה שהסעירו את אמריקה בשנות ה־50 וה־80.

משוגעים לספורט ולסטטיסטיקה אולי יודעים בעל פה את מפת התזוזות שהוזכרה כאן על כל סעיפיה, כולל כל הקבוצות שנעלמו בתהליך ומקום קבורתן לא נודע. אבל הציבור הגדול זוכר בעיקר את הקבוצות שעברו עיר ושינו את שמן - כי הדרמה, השבר, האמוציות והזיכרונות הרבה יותר חזקים במקרים כאלה. שתי דרמות מהסוג הזה צרובות היטב בתודעה האמריקאית: האחת היא של קבוצת הבייסבול הברוקלין דודג'רס, והשנייה של קבוצת הפוטבול הבולטימור קולטס. שתיהן הפכו לסיפורים לאומיים בעלי משמעות ואמירה שחרגו בהרבה מהעניין המקומי.

העזיבה של הברוקלין דודג'רס היא חומר שממנו עשויים סרטים, ולכל הפחות אירוע־שבר תרבותי מכונן. וודי אלן ציין אותו בסרטים שעשה, ניל סיימון במחזות, דייויד הלברשטם בספרים, וניו יורקרים בני 55 ומעלה טורחים להזכיר אותו בקורות החיים שלהם. אמנם היו מעברי קבוצות לפני הדודג'רס, אבל לא היתה כעזיבת הדודג'רס מאז ולעולם - אלא אם הינקיז יעזבו יום אחד את ניו יורק לפורטו ריקו, או הבוסטון סלטיקס יקנו איצטדיון בלאס וגאס כי שלדון אדלסון ויצחק תשובה יציעו הצעה שקשה לסרב לה.

במערב הכל חדש

לפני הרבי מלובביץ' והרבה לפני מוריס טלנסקי, היתה בק"ק ברוקלין של 1890 קבוצת בייסבול. אחרי שנים שכינתה את עצמה הברוקלין רובינס על שם המנג'ר ווילברט רובינסון, חזרה הדודג'רס להיות דודג'רס - ובעונת 1911־1912 נקבע שמה, הברוקלין טרולי דודג'רס. זאת על שם האוהדים שנאלצו להתחמק מעגלות ירקות וטקסטיל ששעטו ברחובות העיר. ב־1913 נחנך בטקס רב רושם וחשיבות האיצטדיון החדש, אבטס פילד, על שם הבעלים ולימים הנשיא של רובע ברוקלין, צ'ארלי אבטס. ב־1939 היתה הדודג'רס לקבוצה הראשונה באמריקה שמשחקיה שודרו ישירות ברדיו, ומי שזוכר את זיכרונות הילדות של וודי אלן ב"הרומן שלי עם אנני" בוודאי מכיר את הקטע שבו אביו מאזין למשחקי הקבוצה.

ב־1941 החלה הראשונה משמונה סדרות גמר הסאבוויי - הדרבי הניו יורקי בשבילכם - בין הדודג'רס לינקיז השנואים: המהגרים היהודים והאיטלקים מברוקלין נגד הוואספים מהברונקס. הדודג'רס הפסידו, אבל היריבות הפכה למאבק הטיטאנים של הספורט האמריקאי בסוף שנות ה־40 ובראשית ה־50. ב־14 באפריל 1947 עשו הדודג'רס היסטוריה, כששיבצו בהרכב הפותח של משחק הפתיחה את ג'קי רובינסון; בפעם הראשונה בתולדות הספורט המקצועני באמריקה של ימי ההפרדה הגזעית והאפליה החוקית עלה למגרש שחקן שחור. באותה שנה - כמו גם ב־1949, 1952, ו־1953 - הפסידה הדודג'רס לינקיז בוורלד סריז, סדרת הגמר. בניסיון השישי ב־1955 היא הכריעה את הינקיז באליפות, ושבה להפסיד בשנה הבאה. ואז הגיעה שנת 1957, השנה שלמעשה חיסלה את ברוקלין.

שלא תבינו לא נכון, ברוקלין איננה שכונה או אפילו רובע; אם היא תתנתק מניו יורק היום, בשנת 2008, היא תהפוך מיד לעיר האמריקאית הרביעית בגודלה מבחינת אוכלוסייה. אבל בשנים ההן לא רק הגודל קבע. הבעלים של הדודג'רס דאז, וולטר אומאלי, התחנן בפני ראש העיר רוברט וגנר לבנות איצטדיון חדש. היריבה העירונית, הניו יורק ג'איינטס ששיחקה במנהטן, עמדה בפני שוקת שבורה עקב הישגים דלים והריסת המגרש המקומי, הפולו גראונדז. אומאלי העריך שניו יורק תלך לקראתו כדי לא לאבד שתי קבוצות, אבל ממש טעה.

כשהעירייה סירבה להקצות לו שטח ולהשתתף במימון, אומאלי התחיל במגעים עם לוס אנג'לס. העיר הגדולה של קליפורניה היתה אז בתקופת פריחה תרבותית ודמוגרפית, ולא היתה לה קבוצת ספורט מקצוענית בענף כלשהו. כך קרה שבמקביל, בסוף עונת 1957, עזבו הג'איינטס לסן פרנסיסקו - והדודג'רס, גאוות ברוקלין, עקרו ללוס אנג'לס. 4,000 קילומטר מערבה, כמה שנות אור תרבותיות ורגשיות. אוהדי שתי הקבוצות, שרק האיבה לינקיז איחדה ביניהם, נאלצו להמתין עד 1962 לסוג של נחמה, כשנוסדה ברובע קווינס הניו יורק מטס. ברור שאין היום אוהד מטס בן 55־60 שבאמת נשאר נאמן ללוס אנג'לס דודג'רס; אפילו תופעת הרטרו של מכירת כובעי הדודג'רס, עם ה־B הלבן על הרקע הכחול, היא לא יותר מאופנת רחוב.

ברוקלין, מכל מקום, נותרה יתומה וחסרת ייחוד עם אברכיה היהודים ואחרוני האיטלקים, קלטה עוד דור של מהגרים היספנים ורוסים ב־20 השנים האחרונות, ועדיין לא אימצה לה קבוצה מקצוענית. אבל יש תקווה קטנה, כאמור, דווקא מכיוון האן.בי.איי: המעבר של הניו ג'רזי נטס לברוקלין שמתוכנן בעוד שתי עונות. למי אכפת שהעסקה הזאת היא הכל חוץ מספורטיבית?

קח את הכסף ומרח

הטרגדיה המכוננת השנייה קרתה אחרי כמעט שלושה עשורים בבלטימור, מרילנד. העיר בלטימור תמיד נודעה בזכות מסלולי מירוצי הסוסים הרבים שיש בה, ולכן זה היה די טבעי שבשנת 1953 נקראה קבוצת הפוטבול של העיר קולטס, הסייחים. ב־1958 שיחקה הקבוצה בגמר הליגה (אז עוד לא המציאו את הסופרבול) נגד הניו יורק ג'איינטס בינקי סטדיום. כן, בדיוק שם, בבית של הניו יורק ינקיז מליגת הבייסבול. ואיזה משחק: בלטימור ניצחה 17:23 במה שנחשב במשך עשרות שנים למשחק הפוטבול הגדול ביותר בהיסטוריה (האיצטדיון, אגב, ייסגר השנה, ובאמצע יולי נערך בו כהוקרה משחק האולסטאר של ליגת הבייסבול).

ב־1969 הגיעה הקולטס לסופרבול השלישי ופגשה קבוצה חדשה יחסית בליגה, הניו יורק ג'טס. במה שהיתה לאחת מההפתעות הגדולות בהיסטוריה של הספורט האמריקאי ניצחה הג'טס 7:16, באדיבותו של "ברודוויי" ג'ו ניימת, פלייבוי וקוורטרבק עוטה מעילי פרווה. כעבור שנתיים ניצחה הקולטס את המיאמי דולפינס בסופרבול 5, אבל מיד לאחר מכן באה תקופת יובש נוראה ששיאה נרשם ב־1983: הנבחר מספר אחת בדראפט, הקוורטרבק ג'ון אלוויי, סירב לשחק בקבוצה. אלוויי המשיך לקריירה מפוארת בדנבר, ושנה אחר כך הקולטס כבר לא היו בבלטימור.

הבעלים רוברט אירסיי איים במשך כמה שנים שאם האוהדים ימשיכו להדיר רגליהם מהאיצטדיון, ואם העיר בלטימור לא תשפר את הדימוי שלה ואת שיעור הפשיעה הגבוה בה, הוא יעזוב. האוהדים מצידם גם איימו, "הבלטימור סאן" אמר "נראה אותך" - ובית המחוקקים של מדינת מרילנד פנה במקביל להנהלת הליגה ואיים בחקיקה מונעת ובתביעות משפטיות אם אירסיי אכן יממש את דבריו. הקהילה, העיר, האוהדים והילדים לא יסלחו לך, אמרו לאירסיי. אז אמרו. אירסיי קנה את הקבוצה ב־19 מיליון דולר (כיום היא מוערכת בסביבות ה־300 מיליון), השתקע בבלטימור, ועד יומיים לפני המעבר אמר לתקשורת שאמנם "היו הצעות מערים מסוימות", אבל אין לו כוונה לעזוב את העיר. בזמן הזה קיבל בית המחוקקים של מרילנד החלטה שמאפשרת לעיר בלטימור לתפוס חזקה על הקבוצה מתוקף שייכות שמעבר לבעלות פרטית. אירסיי רצה להימנע מהשתלטות פיזית על המועדון, והחליט פשוט לברוח. עם הקבוצה. בדיעבד הסתבר שהיה לו הסכם עם אינדיאנפוליס, אינדיאנה.

באישון לילה סוער ומושלג במרץ 1984 הגיעה שיירת משאיות תובלה והעמיסה את הקולטס. משרדים, ציוד, ניירת, ארון גביעים, הכל. למחרת בבוקר התעוררו האוהדים בבלטימור וגילו שאין להם קבוצה. 817 קילומטרים אחר כך נעצרה שיירת המשאיות ונולדה האינדיאנפוליס קולטס: אותו שם, אותם מדים, ואותו בעלים שהפך לאויב הכי שנוא בבלטימור הנטושה.

ב־1996, אחרי שנים של לחצים, עלייה חדה בפופולריות של ליגת הפוטבול וכסף חדש וגדול, בלטימור קיבלה קבוצה חדשה, הבלטימור רייבנס. אבל שלרגע לא תחשבו שהעורבים האלה הגיעו משום מקום; הם השאירו הרבה לבבות שבורים ונהרות של דמעות כשעזבו את קליבלנד.

יונייטד. בילבאו יונייטד

מה אומר כל הסיפור התזזיתי הזה על אמריקה? ובכן, בדיוק את מה שהנשיא קלווין קולידג' אמר פעם על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: הביזנס של אמריקה הוא ביזנס. כל השאר, נוסיף, הוא בידור ולא קשר רגשי ומורכב בין אוהד לקבוצה. הקשר הנפשי היחיד שקיים הוא בין הבעלים לטלוויזיה להכנסות, והנשמה של הקבוצות היא רואה החשבון שלהן, לא הילד בן ה־10 שיושב בפברואר מקפיא ובוכה אחרי הפסד במשחק חוזר בגביע. הכל מדבר בכסף, ואם הכדורגל האירופי ימשיך ויעבור אמריקניזציה עסקית וערכית, לא רחוק היום שאברטון באמת תעבור ללידס ומנצ'סטר יונייטד תשקול לשחק בליגה הספרדית. שזה, בינינו, לא רעיון כל כך רע.