"הגיע הזמן שמישהו בכנסת ידאג לנו"

המחצית השנייה של אוגוסט המהביל, בה עצבינו מרוטים עד הקצה, היא זמן טוב להציף את השאלה הכואבת המנקרת במוחי כבר זמן ארוך. איך זה שאנחנו, סקטור המשפחות העובדות, לא השכלנו עדיין להמציא את המפלגה שתהיה מוכרחה לדאוג לנו? איך אנחנו עומדים לעבור בעוד אי אילו חודשים עוד מערכת בחירות ולהעניק את הקול שלנו לפוליטיקאים שגם הפעם לא יילחמו כדי שאנחנו, שנושאים את המדינה על כתפינו – יוצאים לעבודה, מפרנסים, משלמים מיסים, עושים מילואים – נזכה ליומיום שפוי יותר, קל יותר, אופטימי יותר.

איך זה שדווקא לציבור המשפחות הצעירות, זה שעושה שמיניות על מנת לא ליפול מחבל היומיום המתוח מעל התהום הקיומית ומנסה בכל כוחו להמשיך לתזז בתוך הלו"ז המטורף של ילדים-עבודה-תשלומים-משכנתא אין שום גיבוי סקטוריאלי, אין מפלגה שקמה בבוקר ויוצאת להילחם למענו?

הקול שלנו - הכוח היחידי

האמת היא שאין לנו להאשים אלא את עצמנו. הרי הקול שלנו הוא הכוח הבלעדי שיש לנו מול שבשבת השלטון, ודווקא אותו, את הפתק המלבני שהוא-הוא מקור עוצמתנו רק אחת לארבע שנים (אוקי, במציאות הישראלית, לפעמים גם אחת לשנתיים ושלוש), אנחנו מעניקים ביום הבוחר בקלות מדי, כאילו היה קלף במשחק מונופול ולא המטבע החזק היחידי שיש לנו בארנק.

החרדים מצביעים למי שנלחם בכל הכוח בל ייפגעו קצבאות הילדים, הגמלאים מצביעים עבור מי שנאבק למען קצבאות הזקנה, אפילו החקלאים יודעים להצביע באופן סקטוריאלי עבור מי שדואג לצרכים שלהם. ואנחנו? אנחנו בכלל לא יודעים שיש בכוחנו לדאוג לעצמנו. אנחנו עסוקים בלשרוד ובלעבוד, והרי כבר נאמר שמי שעובד קשה אין לו זמן לעשות כסף, ובהשאלה: אין לו זמן לדאוג לרווחתו. לדאוג לעצמו. לדאוג למחר שלו.

אז נכון שאת מפלגת המשפחות העובדות לא נספיק להקים עד הבחירות הקרבות (ולא שזה רעיון כל כך רע לעוד ארבע שנים קדימה. תודו. יש מי שמרים את הכפפה?) אבל האם לא הגיע הזמן שנהפוך גם אנחנו להיות קבוצת לחץ שמביאה תוצאות? האם לא הגיע הזמן שנפסיק להצביע משיקולים של ימין, שמאל, קדימה ואחורה, ונתחיל להצביע באופן מפוקח?

האם לא הגיע הזמן שפלח המשפחות העובדות יהפוך לסקטור כוחני? כזה שדואג (כלומר מעניק כרטיס כניסה אל בית הנבחרים) רק למי שדואג לו חזרה (כלומר נלחם את מלחמותיו)? האם לא הגיע הזמן שנתארגן על מנת לדאוג לעתיד שלנו? שבמקום להיות עבדים של היומיום, נתחיל לעצב את המחר ואת המחרתיים שלנו ושל ילדינו?

האם לא הגיע הזמן שנרים לרגע את הראש מעל תלוש המשכורת שאף פעם אינו מספיק, מעל תשלומי המשכנתא הנערמים ומעל האופק האפרפר, ונבדוק, באופן מעמיק ורציני, מי לעזאזל מבין נבחרינו השונים באמת ובתמים דואג לנו? מי בתוך המערכת הפוליטית נלחם על מנת שיהיה לנו - פלח המשפחות העובדות - טוב יותר, קל יותר, אפשרי יותר.

מי הח"כים הדואגים לנו?

כאשר נצליח לסמן ולבודד את הפוליטיקאים האלה, הנלחמים למען שפיותן של המשפחות העובדות, למען עתידו של מעמד הביניים העמלני – להם ורק להם נעניק את הקולות שלנו. נאפשר להם להישען עלינו, מתוך ידיעה ברורה שבמהלך ארבע השנים (טוב, שלוש) הבאות, אנחנו יכולים, מתוך אמון הדדי, להישען עליהם חזרה.

אז קחו לעצמכם כמה שעות של שקט, נברו באתרי הבית של הח"כים והשרים, באתרי האינטרנט ובארכיוני העיתונים ובדקו מי הם אותם נבחרים שמשקיעים את מרצם בקידום האינטרסים של המשפחות העובדות? מי הם אלה שהצליחו לקדם ולעגן בחקיקה נושאים הקשורים ברווחת המשפחות העובדות, ומי לדעתכם יצליחו לעשות זאת גם בעתיד? רק הם יהיו שווים בבחירות הקרבות את הקול שלנו – קול המשפחות העובדות.

בררו ותייקו בזיכרון מי הם אותם שרים וחברי כנסת שנלחמים כאשר פקידי האוצר זוממים לבטל את מענקי הלידה מהילד השני (באמת דחוף לנו להפוך לסין?) וגונבים עוד ועוד קיצוצים בחינוך וברווחה? מי יוצאים לרחובות כאשר מאיימים להטיל מס על עקרות הבית? מי משיבים מאבק נגד הכוונה הנלוזה לבטל את הסייעות בכיתות לילדים חריגים?

מי נלחמים על מנת שחופשת הלידה שהוארכה באחרונה מ-12 ל-14 שבועות (אקט שהציב אותנו בדרישות המינימום של ארגון העבודה הבינלאומי) לא תקוצץ בחזרה? (כן, יש תוכנית כזו. האוצר מחפש דרכים לקיצוץ בתקציב 2009 וזומם לשים יד ארוכה על חופשת הלידה. מדוע? כי קל לנגח חוקים שעטופים בעטיפה נשית? כי אף אחד לא זוכר שנשים הן 52 אחוזים מהאוכלוסיה?).

מי שוברים את הראש כדי למצוא פתרונות שיגרמו למדינה לקחת אחריות על הוצאות הטיפול בילדים בגיל הרך? הרי רק הנושא הזה לבדו, של נטל ההוצאות הכרוכות בטיפול בילדים בגיל הרך, יכול לפרק משפחות.

למען עתיד שפוי

כיום, לצערנו, בניגוד לעבר, תא משפחתי ממעמד הביניים אינו יכול להסתמך רק על בן-זוג עובד אחד, ועל מנת לחיות בכבוד, צריכים שני בני הזוג לצאת ולצוד פרנסה ובמקרים רבים, עלות המשפחתונים, גנים, צהרונים וכו' עבור ילדים מתחת לגיל 5 עולה על השכר שמקבלת אם המשפחה, מה שגורם לנשים רבות להחליט, ובצדק, שהן לא יוצאות לעבוד. וכך נוספות עוד ועוד נשים למעגל האבטלה, ועוד ועוד משפחות לא מצליחות להרים את הראש מעל להכנסת המינימום.

כאשר מדברים על זה שיותר ויותר צעירים בציבור מאבדים עניין בפוליטיקה ולא מתכוונים ללכת להצביע, חובה להבין שהדבר נובע מהתחושה שאין מי שבאמת דואג לעתידם ולרווחתם בתוך המערכת הפוליטית. לכן, גם המפלגות מוכרחות לתת דעתן לכך שרק מפלגה שתיקח על כתפיה באמת ומתוך התכוונות מלאה את הדאגה לצרכיהן של המשפחות העובדות, ואת המלחמה למען עתידן השפוי בתוך המציאות הישראלית, תקבל את הקולות שלנו.

ובמקרה הזה, יש גם בונוס מובטח: גם את ההורים שלנו, סבא וסבתא של הילדים שלנו, שאולי היו רוצים להצביע אחרת, נשכנע לשים במעטפה רק את הפתק שלכם. ככה זה עם קבוצות לחץ.

• ענת לב-אדלר היא מחברת הספר "סוד השפע ", "סודות של אמהות עובדות " שראו אור בהוצאת "ידיעות ספרים".
  

• לכל הכתבות בסדרה