איך לומדים ללכת על שתיים

מקוק יפני (Macaca fuscata), הפרימט הצפוני ביותר (חוץ מהאדם), חי בתנאים קשים יותר משאר מיני הקופים. פרוותו הארוכה אמנם מגנה עליו מפני מזג האוויר הסוער בחורף הקר, אולם המקוק לא הסתפק באדפטציה הביולוגית לתנאי קיפאון, אלא החל לעשות שימוש במוחו הנבון כדי לשרוד בתנאים קיצוניים ולהיות נכון להתמודד עם כל אתגר. על כך למדו חוקרים שעקבו אחר להקה השוכנת בהרים הגבוהים של צפון יפן, אזור המכוסה בשלג עמוק במשך כל החורף.

בזמן התצפיות הבחינו החוקרים כי הקופים הרחיבו את תחום פעילותם לחלק זר בתוך היער. באזור החדש מצויים גם מספר מעיינות וולקניים שמשכו את תשומת ליבם של הקופים. הם ביקשו לבדוק אותם בדרכם וגילו במהרה כי בריכות חמות אלה לבטח תוכלנה להיות מקום נעים לשהות בו. קופים אחדים גילו תעוזת נפש ונכנסו פנימה אל המים. משלא אירע להם כל רע, התפשט הנוהג גם אצל יתר חברי הלהקה, כך שבכל חורף זוכים הקופים ליהנות מאמבט חמים באופן סדיר.

תושייתה של אימו

הסקרנות שהוליכה את הקופים אל תגלית המעיינות החמים, והסתגלנות שאפשרה להם לשבץ את הפעילות החדשה בתוך ההתנהגות הרגילה שלהם, מאפיינות את הגמישות והתושייה של המקוקים. אלה הם פרימטים מצליחים ורבי פנים, המגלים קשיחות ויוזמה במצבים קשים, ואגב כך מספקים לנו ראיות מרתקות על כושר הלמידה המרשים של יצורים בלתי אנושיים. להקה אחרת של מקוקים יפנים הציגה הדגמה דרמטית של הסגולות הללו.

להקה זו שוכנת באי קטן, קושימה שמו, מצפון לאי הונשו. בשנת 1952 החלו לערוך תצפיות בחברי הקבוצה. הקופים היו בתחילה פראיים וביישנים, והחוקרים טיכסו עצה כיצד למשוך אותם ממעבה היער אל השטח הפתוח, בו אפשר יהיה לצפות בהם בקלות רבה. הם החליטו, להניח בטטות על חוף הים. במשך השנה הראשונה אכלו הקופים את הבטטות כמו שהן, יחד עם החול שדבק אליהן, אולם בשנת 1953 התחולל מהפך.

באחד הימים נצפתה נקבה צעירה בת שלוש שנים שהחוקרים כינוה בשם אימו (Imo), והרימה בטטה מן הקרקע כפי שנהגה לעשות מאות פעמים לפני כן. הבטטה הייתה מכוסה כרגיל בגרגירי חול, אבל דבר מה שנבצר מהחוקרים להבינו, גרם לאימו לגשת אל המים ולטבול בהם את הבטטה. בעודה אוחזת בבטטה בתוך המים בכפה האחת, היא החלה לנקות ממנה את החול בכפה האחרת. מאז אותו יום המשיכה אימו לטפל באותה שיטה בכל בטטה שאספה לידיה.

כעבור חודש התחילה אחת מחברותיה של אימו להתנהג באותה דרך. ארבעה חודשים לאחר מכן אימצה גם אמה של אימו את הנוהג החדש. בסופו של דבר החלה שטיפת הבטטות להתפשט בקרב שאר חברי הלהקה. אימו הייתה באותם ימים קופה נמוכת דרג מבחינת ההיררכיה החברתית. יתכן כי זוהי הסיבה לכך שבתחילה נצפה הנוהג החדש רק בקרב נקבות נמוכות דרג, וכמובן, מהן עבר הנוהג אל גוריהן. רק לאחר מכן טיפס הנוהג גם במעלה הסולם החברתי. בתוך כעשר שנים רחצו רוב חברי הלהקה את הבטטות בטרם אכילתן. רק הקופים הזקנים לא למדו מעולם את השיטה החדשה, ודבקו בדרכם הקדומה לאכול את הבטטה עם גרגירי החול שדבקו בה.

מקוק יפני. בעלי יכולת הסתגלות מרשימה לתנאים קשים (צילום: גטי אימאג' בנק) 

לא היה זה החידוש היחיד של אימו. לאחר כשנתיים וחצי המציאה הקופה המצאה נוספת: בנוסף לבטטות נהגו החוקרים להשליך על פני החוף חופני אורז בלתי מקולף ולרמוס אותם בתוך החול, על מנת שיוכלו לצפות בקופים באין מפריע, למשך הזמן הרב שיידרש להם כדי ללקט את הגרגרים אחד לאחד מתוך החול ולאכול אותם כמו שהם. אלא שהחוקרים שכחו לקחת בחשבון את תושייתה של אימו. באחת הפעמים נצפתה זו כשהיא אוספת מלוא החופן גרגרים מעורבים בחול וזורקת אותם אל המים. החול שקע אל הקרקעית ואילו הגרגרים צפו על פני המים וקל היה לאוספם. גם התנהגות זו התפשטה בקרב הלהקה, תחילה בקרב הקופים בעלי המעמד החברתי הדומה לזה של אימו, ולאחר מכן בקרב פרטים נוספים.

ההולך על שתיים שורד

האכלת המקוקים של קושימה הוליכה להתפתחות נוספת. הקופים הללו הם תוקפניים מטבעם. בתחילה היו מהססים להתקרב אל בני האדם, אולם מעת שהתרגלו אליהם ולא חשו עוד פחד, ניסו בכל מאודם לחטוף מידי החוקרים את שק הבטטות כדי לזכות בשלל. לפיכך, היו נאלצים המאכילים להטיל את כל השק על החוף ולסגת לאחור. אז היו חברי הלהקה עטים על הערימה, תופסים בטטה ביד אחת, דוחקים בטטה שנייה לתוך הפה, ונמלטים מן ההמולה בצליעה על שלוש הגפיים האחרות.

קופים ספורים היו מפגינים מיומנות רבה אף יותר. הם היו אוספים כמה בטטות, מצמידים אותן בשתי הזרועות אל החזה ומצליחים לרוץ כך על פני החוף, כשהם נעים רק באמצעות שתי רגליהם, עד הגיעם למקום מבטחים שבו יוכלו לאכול בהנאה. ניכר היה כי אם יספקו להם שק בטטות מדי יום ביומו, במשך כמה וכמה דורות, אזי ייפול רוב המזון בחלקם של אותם פרטים, אשר מטענם הגנטי העניק להם את שיווי המשקל הדרוש לביצוע התעלול המסובך. הקופים הללו ייהנו מתזונה טובה יותר וישתלטו על הלהקה. הם יעמידו יותר צאצאים מחבריהם החלושים ויפיצו את הגנים שלהם גם לדורות הבאים. וכך, בתוך כמה אלפי שנים יהיו המקוקים להולכי על שתיים בדומה לאדם.