נמאס לאהוב רק בתוכי, חייב לכתוב את זה
את המכתב הזה לא אשלח לך. אם הייתי חושב שאשלח, לא הייתי מצליח לכתוב אותו. יש בי יותר מדי מחסומים והגנות שלא מאפשרים לי לשלוח לך אפילו הודעת טקסט קטנה שדורשת בשלומך. אני לא מצטער על ההגנות ולא מעוניין להסיר את המחסומים. לא רוצה להציק לך ולא רוצה להיפגע
ההבנה שאני אוהב אותך בכל ליבי לפעמים מנחמת אותי. תחושת הלב המתרחב למחשבה עליך נותנת לי כוח, נותנת לי עוצמה. לפעמים אני חי דרכך, משתמש באהבתי אליך כדי להרגיש טוב יותר, יפה יותר, חכם יותר. לפעמים אני לא רוצה להפסיק לאהוב אותך לעולם.
כבר כמה שבועות אני רוצה לדבר איתך ולשמוע את הקול שלך. לפעמים אני אפילו מתגעגע לשתיקות של השיחה האחרונה. מתגעגע לפנים העצובות שלך מהפגישה האחרונה. במחשבה לאחור, אני מתמלא סקרנות לגבי המאבק שהתחולל אצלך בפנים, במחשבה לאחור אני חושב שאפשר היה לראות את המאבק הזה בעיניים שלך, הכחולות שלך, שסערו כמו סופה בים.
לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה, אתה יודע את זה? אולי אהבתי פעם, אבל זו תמיד היתה אהבה לא ממומשת, אהבה שמסתכמת בתשוקה. איתך טבעתי בים סוער ועפתי באוויר מעל חיפה ותל אביב. ליבי לא מצא מנוחה למראך, והוא עדיין מחפש אותה ולא מוצא. איך ימצא? הוא זוכר את הים הסוער, הוא רוצה להמשיך לעוף. הוא שונא שמקרקעים אותו, מייבשים אותו, גורמים לו להתכווץ.
לימדת אותי לאהוב, ככה כתבת לי. ואולי הייתי לך מורה גרוע? אולי היה עדיף לתת לך ללמוד לבד, בקצב שלך. אולי רצתי קדימה, עיוור מאהבה, גורר אותך אחריי.
אני מתגעגע ללילות שהעברנו יחד במיטה שלך, מתגעגע לידך האוחזת בידי בנסיעה באוטובוס. וזאת אחת ההוכחות לכך שאני אוהב אותך באמת. אני לא מתגעגע לסקס, לא מתגעגע למגע, לא מתגעגע לשום דבר מלבדך.
את המכתב הזה לא אשלח לך. אם הייתי חושב שאשלח לך אותו, לא הייתי מצליח לכתוב אותו. יש בי יותר מדי מחסומים ויותר מדי הגנות שלא מאפשרים לי לשלוח לך אפילו הודעת טקסט קטנה שדורשת בשלומך. אני לא מצטער על ההגנות האלה ולא מעוניין להסיר את המחסומים. לא רוצה להציק לך ולא רוצה להיפגע.
אבל אני חייב לכתוב לך את המכתב הזה, אני חייב לכתוב את האהבה הזאת. נמאס לי לאהוב לבד, לאהוב בתוכי. איתך למדתי איך לאהוב החוצה, וכך אני רוצה לנהוג גם עכשיו.
אתה יודע, כשאני עובר במקומות שהיינו בהם יחד, אני כמעט מרגיש שאתה שם איתי. ודווקא כשאני במקומות האלה, אין לי רצון לשלוח לך הודעה או להתקשר אליך. אני פשוט מתגעגע אליך, ובמקומות האלה אני מקבל ממך קצת, ומיד זה מספק אותי, כי כבר התרגלתי שאין לי ממך כלום.
נפטרתי מהתמונות, אבל מהשירים אני לא מצליח להיפטר
יקר שלי, יפה שלי, אהוב. אני עדיין שומע את השירים שלנו. הצלחתי למחוק את ההודעות, נפטרתי מהתמונות, אבל מהשירים אני לא מצליח להיפטר. היתה לי תורנות מטבח השבוע, וכהרגלתי הבאתי איתי מוזיקה כדי לשמוע תוך כדי שטיפת מיליוני הכלים שצריך לשטוף. ופשוט לא הצלחתי לשמוע שום דבר חוץ מהשירים שלנו.
אני מכור למחשבה עליך, אני מכור אליך. אני מכור בלי סם, רק עם זכרונות. כמה קשה להיגמל ממך, אתה יודע? כמה קשה להיגמל מהמחשבה עליך. יותר ממה שקשה לי בלעדיך, קשה לי בלי המחשבה עליך.
איך אדם ציני כמוני יכול לכתוב מכתב כזה? או שאולי השאלה היא, איך אדם שיכול לכתוב מכתב כזה הופך לאדם ציני?
את המקומות הכי רכים אני שומר לך, את העיניים המחייכות והידיים המחבקות. אני כבר לא מצפה לכלום, ובכל זאת מחכה לטלפון. להודעה. לפגישה.
כבר עליתי על האוטובוס מזמן, ובכל זאת אני מחכה לך בתחנה. איזו הרגשה משונה זו, אתה לא חושב? להיות בשני מקומות בו זמנית, כשהדבר היחיד שמאחד ביניהם הוא שבשניהם אני לבד.
אני חושב שלפניך לא כתבתי מכתב אהבה. ואולי בכלל זה מכתב האהבה הראשון שלי. והוא מוקדש לך, אהובי. הוא לא ממוען אליך, אבל הוא לגמרי מוקדש לך.
אמשיך להיזכר בך בלילות לבנים
ומה איתי, אתה שואל? אני בטח אמשיך לחכות בתחנה, אמשיך להיזכר בך בלילות לבנים, בארבע בבוקר, כשרק מסך מחשב מהבהב לקראתי. בטח אמשיך לחשוב עליך לפני השינה, בנסיעות באוטובוס, בתורנויות מטבח, ובעצם כל הזמן כמעט.
מישהי אמרה לי שזה כמו ברירת מחדל שחוזרים אליה בכל פעם. אני לא כל כך מסכים איתה. זו לא ברירת מחדל, זה פשוט הזמזום הקבוע שלי, הגל שעליו אני משדר. כשאין הפרעות אני שומע. כשאין הפרעות אני חושב עליך.
לפעמים אני מברך את ההפרעות, לפעמים אני מקלל אותן.
מה שבטוח זה שאני אוהב אותך.
לפנייה לכתב/ת 
