אני מרגישה שהלכתי לאיבוד. תכף אשוב

בראש אני עדיין מרגישה הרבה פעמים כמו בת 20, אבל בפועל כבר כמעט הכפלתי את הגיל הזה. כאילו איפשהו במהלך הדרך, נפלתי בין שני שלבים של החיים, ואני שם לבד

גיגהפורסם: 21.09.08 , 10:24

מישהו אמר לי לא מזמן שאני נראית עצובה בסט התמונות האחרון שהעליתי לפייסבוק. "איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן?", הוא שאל.

"בדידות", עניתי.

הוא הביע פליאה: "דווקא הרושם שלי הוא שאת לא יכולה להיות בודדה עם כל הטיסות, החברים במקצוע הצילום, מערכות העיתונים".

יש לי מזל, כמו שאני תמיד אומרת. במיוחד כשאני רואה אנשים עריריים. אני באמת מוקפת אנשים שאוהבים אותי - משפחה, חברים ואפילו סתם מכרים שמפרגנים ומעודדים. אבל יש הבדל עצום בין "לבד" לבין "בודד".

בן אדם יכול להיות מוקף באנשים, ועדיין להרגיש בדידות. כי המקום המיוחד הזה של המישהו שחולקים איתו את החיים ביומיום עדיין לא התמלא. הכסא שליד הנהג עדיין ריק, ובמשבצת הזו אי אפשר לשים שום דבר חלופי.

בדידות היא אולי אחת התחושות הקשות ביותר שאדם יכול לחוש. תחושה לגמרי סובייקטיבית, מסתבר.

מסוג התחושות שלא ניתן להילחם בהן

גם אנשים שנמצאים בזוגיות לא טובה מכירים אותה. כשהיא תוקפת, קשה להדוף אותה. בעיניי היא מסוג התחושות שלא ניתן להילחם בהן. צריך כנראה לחוות אותה במלואה, ואז לתת לה לחלוף...

מעניין אם יש אנשים שלא מכירים אותה. אני מאמינה שכן ומקנאה בהם על כך.

לפעמים אני מרגישה שאולי קצת איבדתי את הדרך במבוך הזה שנקרא חיים. כמו ששר בון ג'ובי, בשיר שתמיד מעודד אותי:

“I know sometimes it's hard for you to see.

You’re caught between just who you are and who you wanna be"

גם אני ככה.

בראש אני עדיין מרגישה הרבה פעמים כמו בת 20, אבל בפועל כבר כמעט הכפלתי את הגיל הזה. כאילו איפשהו במהלך הדרך, נפלתי בין שני שלבים של החיים, ואני שם לבד.

מצד אחד כבר לא בת 20. אני מנסה מידי פעם ללכת לבר או למועדון ומגלה (שוב) שכבר לא מתחילים איתי כל חמש דקות. יתרה מכך, כל חמש דקות ניגשים לצעירונת התורנית שהתיישבה לידי, ואני מרגישה כאילו שתיתי מהנוזל הכחול והפכתי לדנידין.

מצד שני, אני עוד לא בת 40, שם הרוב נשואים או גרושים פלוס. לפעמים כבר מקריחים ומגדלים כרס, ובדרך כלל, כך מסתבר, גם הם מעדיפים מישהי בעשור השלישי לחייה.

נתקלת בדלתות סגורות משני הכיוונים

ואני, לכודה בתוך לימבו, נתקלת בדלתות סגורות משני הכיוונים, תוהה איפה המקום שלי. מתי יגיע תורי?

עדיין מתקשה לקבל את העובדה שזו אני. אותה ילדה שהצטיינה כמעט בכל. אחת מ"מלכות הכיתה", תלמידה מצוינת, ספורטאית מצטיינת, אפילו ועדת קישוט, לכל הרוחות. אני, שבנעוריי הייתי בטוחה שאבוא יום אחד בגאווה לפגישת מחזור, חוששת מהיום שאחת כזו תתקיים. ואפילו שאני יודעת שרבים שם יקנאו בי על כך שאני עדיין חופשייה, נטולת מחויבויות ונראית צעירה לגילי, אני חושבת שארגיש שונה מכולם. לא שייכת יותר.

כאילו השעון שלי עצר מלכת מתישהו ופתאום חזר לעבוד, אבל דילג בדרך על כמה שעות טובות.

זה מה שקורה כשהולכים לאיבוד.

מאבדים.

מאבדים דרך.

מאבדים כיוון.

מאבדים זמן.

אבל ברגעים הקשים אני מזכירה לעצמי שיש משהו אחד שאסור לאבד, וזו האמונה. ואם לחזור לשיר שאני אוהבת:

"When you wanna give up, and your heart's about to break

Remember that you're perfect, God makes no mistake"

אז עם כל השריטות שצברתי במהלך החיים והקמטים הקטנים שמתחילים להתמקם בזווית העין, נראה שבכל זאת יגיע מישהו שיאהב למרות, ולא בגלל.

אני עדיין מאמינה שיש לעולם הזה איזושהי תוכנית על, גם בשבילי. ואולי הכל קורה אצלי לאט יותר, אבל קורה. ויקרה.

אחרי הכל, הרי אף אחד לא נשאר לנצח באיבוד. או שהוא מוצא את הדרך, או שמישהו מוצא אותו.