צחוק מהעבודה

"שבוע סוף" תשתפר. אם לא, זה עצוב מכדי להמשיך ולעסוק בה. והיות שכן, לא צריך לשפוט אותה אחרי תוכנית אחת. ההשוואה ל"ארץ נהדרת" בשלב זה כבר לא מעניינת. גם לא ההתנערות של יוצריה מהטענה. היה נחמד אם מישהו, בבליל יחסי הציבור, היה קם ואומר את האמת: "כן, אנחנו מחקים את 'ארץ נהדרת', אותה תוכנית שחיקתה את 'סטרדיי נייט לייב'. אפשר להמשיך?".

אבל לא משנה כמה היא תשתפר, אני כבר מרשה לעצמי להתבאס מהדבר היחיד שכנראה יישאר קבוע: פורמט הפאנל. כשאני רואה שולחן וסביבו אנשים שצורחים טקסטים שכתבו להם אחרים, אני מחפשת שולחן משלי לדפוק את ראשי עליו. ובכל, כרגיל, אשם ארז טל.

נסו להיזכר: השנה היא 2004, ובטלוויזיה עולה "משחק מכור", תוכנית כל כך טובה, עד כי לוקח קצת זמן להבין שהיא באמת משודרת בערוץ 2. הרעיון פשוט, והביצוע גאוני: כמה מהאנשים הכי מצחיקים בארץ מגיעים מדי שבוע כדי להתחרות על פאנצ'ים סאטיריים, ולא משנה אם הם סטנדאפיסטים מוכרים, אנשי תוכן או כותבי טלוויזיה עלומי שם - אלה השורות שלהם, מהבית. האווירה חמה, חדה, זורמת. ואז מגיע טל, מקשקש לנו את "מועדון לילה" ועושה את מה שאסור לעשות עם שחקנים: לבקש מהם לשחק אנשים שנונים.

מיה דגן ועפר שכטר (יקירנו), פרפורמרים מוכשרים שכולם יודעים שאין

להם עניין עם סאטירה או אג'נדות, נפלו במלכודת הזו, וכעת שכטר עושה את אותה הטעות עם "שבוע סוף". והוא לא לבד: כל הפאנל, אולי לבד מאורי גוטליב, פשוט לא נכון. במערכונים הם טובים מאוד, וחבל שהם לא נשארים רק שם. הם צריכים להתחפש, לשחק, ליצור דמויות ולהתנסות בהומור פיזי; לא לזרוק לנו ביובש מאולץ את הרפליקות של התסריטאים המתחכמים שלהם.

אנשים תמיד רוצים לצחוק, אבל הומור הוא נושא הרבה יותר מורכב מכפי שהוא נראה. כשהוא מוגש באופן לא אמין, גם אם זה על ידי עפר שכטר (אהובנו) - זה פשוט לא זה.