המורד האולטימטיבי

עם זאת, מעטים יודעים שבעל העיניים הכחולות הללו היה בעצם עיוור צבעים - עובדה שהביאה לנשירתו מקורס טייס בזמן מלחמת העולם השנייה. אז גם ניצלו חייו דרך מקרה, כאשר נושאת המטוסים שאליה הועברה היחידה בה שירת באוקיינוס השקט, הושמדה על ידי טייסי קמיקאזה. ניומן נותר אותו יום כמעט יחיד מאחור, משום שהטייס עמו היה אמור לטוס לקה באוזנו.

נכנס לספר השיאים של גינס

פול לנארד ניומן נולד ב-26 בינואר 1926 בקליבלנד, אוהיו. הוריו האמידים היו בעלי חנות ספורט, מה שמסביר אולי את חיבתו לתחום; הוא היה חובב גדול של מכוניות מירוץ, ואף זכה בארבע אליפויות לאומיות. בגיל 70 נכנס לספר השיאים של גינס כנהג המירוצים המבוגר ביותר שזכה במירוץ מקצועי.

הוא למד משחק באוניברסיטת "ייל" היוקרתית, ומשם הגיע לברודוויי והתקבל ל"אקטורס

 סטודיו" המיתולוגי, שנודע בזכות "השיטה", ובו למדו, בין היתר, מרלון ברנדו, ג'יימס דין ומרלין מונרו. ב-1954 רשם ניומן את הופעת הבכורה שלו בקולנוע, בדרמה ההיסטורית "גביע הכסף", שביים ויקטור סאוויל. הוא גילם בה פסל יווני צעיר באימפריה הרומית, הנאבק להציל את הגביע ממנו גמע ישו בסעודה האחרונה. התוצאה היתה מביכה וכושלת, ויחלפו עוד שנתיים לפני שניומן יעשה את פריצת הדרך הקולנועית שלו, בתפקיד המתאגרף רוקי גרציאנו, בסרטו של רוברט ווייז "אלימות בשכונות העוני" (1956).

הסרט הפך אותו בן לילה לכוכב, עד שאיליה קאזאן (שביים אותו בברודוויי, שלוש שנים אחר כך ב"ציפור הנעורים המתוקה" של טנסי וויליאמס לצדה של ג'רלדין פייג'), תבע מניומן לקצץ את שערו ולצבוע אותו באדום מזעזע, כך שישבור את זוהר הכוכבים שלו. בנוסף, הוא הורה לשאר הצוות שלא להחליף עמו מילה במהלך החזרות.

פגישה גורלית

ב-1957 פגש ניומן את ג'ואן וודוורד, על הסט של סרטם המשותף "הקיץ הארוך והחם" בבימויו של מרטין ריט (שביים את ניומן בשישה סרטים, בהם "פרא מיני אלף"). השניים נישאו (עבור ניומן היו אלה נישואיו השניים), ובמשך השנים היו סמל של יציבות וחוסן משפחתי בהוליווד הבוגדנית וההפכפכה.

ניומן ייצג בסרטיו את מצפונה של אמריקה וכן א הצעיר המורד. בכל זאת, מראהו, ובעיקר העיניים הכחולות ההן, שימשו לו לא פעם מכשלה, שכן הוא השתוקק שיתייחסו אליו כשחקן רציני ולא ככוכב על. הדמויות שעיצב היו לרוב רחוקות משלמות, ביניהם לוזרים שזוכים לגאולה.

כזה למשל היה תפקידו הבלתי נשכח כעורך דין מחוק ואלכוהוליסט, בסרטו של סידני לומט "פסק דין" (1982), המקבל הזדמנות חוזרת במשפט של רשלנות רפואית, או הופעתו כשחקן ביליארד אמביציוזי ויהיר ב"אדי פלסון" (1961), כמו גם כחוואי טקסני חסר מצפון ב"פרא מיני אלף" (1963).

הצבר ההרואי

בנוסף, ניומן, בן לאב יהודי ולאם קתולית, ייצג את התגלמותו הקולנועית של מיתוס הצבר; הופעתו בתפקיד ארי בן כנען בסרט "אקסודוס", שאוטו פרמינג'ר ביים בארץ בשנת 1960, לפי ספרו רב המכר של לאון יוריס, הנציחה אותו כבן דמותו של הצבר ההרואי, יפה הבלורית ותכול המבט. עד שבא אסי דיין ב"הוא הלך בשדות" מ-68', וירש ממנו את הדימוי המיתולוגי.

ניומן עם רוברט רדפורד. צילום:AP

כדי לטפח את הדימוי הרציני שביקש לעצמו, פנה ניומן לבימוי. סרט הבכורה שלו “רייצ'ל, רייצ'ל" (1968), בכיכובה של וודוורד אשתו, הביא את סיפורה של מורה רווקה, בודדה ומתוסכלת מינית, המתגוררת עם אמה ומחפשת אחר גבר חלומותיה. הסרט זכה להצלחה ביקורתית ולארבע מועמדויות לאוסקר, ביניהם לשחקנית ולסרט, ובעקבותיו ביים ניומן את אשתו בשלושה סרטים נוספים: “השפעת קרני הגמא על ציפורני החתול" (1972), “ביבר הזכוכית" (1987) וסרט הטלוויזיה "תיבת הצללים" (1980).

בשלהי שנות ה-60 ייצגו הדמויות שגילם את תרבות הנגד שפרחה באמריקה. ב"המורד" (1967), דרמת כלא אלגורית שזכתה להצלחה גדולה, גילם ניומן אסיר נון קונפורמיסט הנהפך לסמל של תקווה והישרדות בעבור חבריו. אך היה זה "קיד וקסידי" (1969) בבימויו של ג'ורג' רוי היל, שבו שיתף לראשונה פעולה עם רוברט רדפורד, שנעשה לסרטו האהוב והמצליח ביותר.

צעיר, יפה, פרוע

מערבון קומי זה לא רק סימל את שירת הברבור של הז'אנר, אלא אף ייצג את רוח התקופה (כמו "בוני וקלייד" לפניו) באופן שבו הפך את פורעי החוק לגיבורי תרבות ואגדות חיות – צעירים, יפים ופרועים, עד לסופם האלים. ניומן עצמו הגדיר את הסרט כ"סיפור אהבה בין שני גברים" (בעקבותיו, אגב, הפך רדפורד לכוכב), והוא נהיה לחלוץ סרטי המסע הגבריים של שנות ה-70 כמו “אדם בעקבות גורלו", “רסיסי חיים" ו"בעלים". ניומן, רדפורד וג'ורג' רוי היל שבו לשתף פעולה ב"העוקץ" (1973), מהתלת פשע המתרחשת על רקע המשבר הכלכלי, שזכתה בשבעה פרסי אוסקר, בהם לסרט ולבמאי המצטיינים.

ניומן היה מועמד עשר פעמים לאוסקר, זכה בפרס הוקרה ובפרס מפעל חיים, אך

 רק ב-1987 קטף את הפסלון המיוחל בעבור הופעתו בסרט ההמשך ל"אדי פלסון", “צבע הכסף" של מרטין סקורסזה, בו כיכב גם טום קרוז. ניומן, שבע אכזבות, לא נכח בטקס. ואת הפרס אסף בשמו הבמאי רוברט ווייז. מועמדותו האחרונה לפרס היתה על תפקידו כגנגסטר בסרטו המצוין של סם מנדז, “הדרך לפרדישן" (2002).

ניומן היה ידוע גם בזכות פעילותו הפילנתרופית. הוא היה מתומכיה הקולניים של התנועה לזכויות האזרח, תרם למרטין לותר קינג, ויחד עם מרלון ברנדו התייצב כנגד הקו-קלוקס-קלאן. לאחר מותו של בנו סקוט ממנת יתר בנובמבר 1978, ניומן ו-וודוורד ייסדו מרכז חינוכי על שמו, שתכליתו להסביר לציבור את הסכנות שבצריכת סמים ואלכוהול.

רוטב ניומן

שמו מזוהה גם עם “Newman’s Own”, חברה קולינרית שמתמחת בייצור רטבים לסלט ולספגטי, לפי מתכון אישי של ניומן עצמו, ואשר כל רווחיה מיועדים לצדקה. בשנתיים הראשונות לקיומה נמכרו יותר מ-18 מיליון בקבוקי רוטב לסלט (שעליהם מתנוסס דיוקנו המצויר של ניומן), ולמעלה מ-8 מיליון צנצנות של רוטב ספגטי.

בין סרטיו הבולטים הנוספים ראוי לציין את "המסך הקרוע" של אלפרד היצ'קוק מ-1966, הזכור בזכות הסצינה שבה מחסל ניומן סוכן מזרח גרמני באיטיות ובאכזריות; “השופט רוי בין" של ג'ון יוסטון מ-1972, שהיה אחד מתפקידיו המזהירים, זה של פושע הממנה עצמו לשופט וראש עיר במערב הפרוע; “בפאלו ביל והאינדיאנים" של רוברט אלטמן מ-1976, שבו הגיש גירסה ליצנית ופאתטית של גיבור המערב המיתולוגי; “ללא כוונת זדון” שביים סידני פולאק ב-1981, שבו היה אזרח תמים המבקש לטהר את שמו וחושף שחיתות תקשורתית; "הקפיצה הגדולה" (1994) של האחים כהן, בו שיחק מנהל חברה נכלולי; ו"לא פראייר של אף אחד", בבימויו של רוברט בנטון, אף הוא מ-1994, שבו גילם שתיין הולך בטל המחליט לקחת אחריות על חייו ומשפחתו.

השנה עוד התעתד ניומן לביים גירסה בימתית של "על עכברים ואנשים", לפי ספרו של ג'ון סטיינבק, אך נאלץ לפרוש בשל מחלתו. עם מותו הסתלק לו שריד אחרון לדורם של מרלון ברנדו וג'יימס דין (הוא, אגב, נבחן לתפקיד שנפל לבסוף בחלקו של ברנדו ב"חופי הכרך", וערך מבחן בד מול דין ב"קדמת עדן"), שכמוהו ייצגו את המורד האמריקאי האולטימטיבי.