האיש שידע פחות מדי

השמועה מספרת שאת הרעיון הבסיסי לעלילת "לכודים ברשת" הגה סטיבן ספילברג, ושלמשך זמן מה הוא אף השתעשע ברעיון לביים את הסרט. לא שברור לי למה שספילברג ירצה לביים סרט שאפילו טוני סקוט עשוי להרגיש שהוא קטן מכפי מידותיו, ואולי זו הסיבה בגללה הוא החליט לבסוף לוותר על הבימוי ולהעביר את הסרט למישהו הרחק הרחק בתחתית שרשרת המזון של הוליווד.

אחרי שדי.ג'יי קרוזו הפך את "דיסטורביה" ללהיט מכובד למדי, העביר ספילברג את מושכות הבימוי לידיו. שיאה לבוף, הכוכב של "דיסטורביה" והבן של אינדי ב"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח", קיבל את התפקיד הראשי. הוא סוג של קמע של ספילברג ודרימוורקס כרגע.

קבלן יעיל

הבעיה היא שלתת לבמאי כמו די.ג'יי קרוזו לביים סרט כזה, זה לא חוכמה. קרוזו הזה מוכיח את עצמו כסוג של קבלן עבודה יעיל, לא נטול כישרון יסודי ליצירת מתח וקצב, אבל מישהו שלא אובחן אצלו עד כה סגנון ייחודי או אפילו מישהו שדורש לאתגר את התסריטאים שלו להתאמץ עוד קצת ולמצות את הפוטנציאל שהרעיונות שלהם נושאים.

לכודים ברשת, ד"ש חם מהניינטיז

(ולפני שאני ממשיך, אני חייב לקטר: “לכודים ברשת" הוא שם איום ונורא לסרט ששמו המקורי "Eagle Eye”. הוא הופך אותו לסתם עוד סרט על מזימות אינטרנט, משהו שהיה אופנתי ב־1997, ורצוי עם סנדרה בולוק בתפקיד הראשי. “לכודים ברשת" זה שם כמו "זהות אבודה", מהסוג שבעוד חצי שנה, כשניתקל בשם הזה בתפריט של ערוץ סרטים טלוויזיוני, לא נצליח לזכור איזה סרט זה היה).

רעיון טוב, ושחוק

היתרון הגדול של "לכודים ברשת" הוא גם המגרעת הכי גדולה שלו: בסרט הזה מסתתר רעיון אדיר. הבעיה היא שהרעיון הזה כבר בוצע. ובוצע. ובוצע. אלא שרעיונות טובים, גם אם משומשים, יכולים לזכות בחיים חדשים אם הם מותאמים לעידן שבו הם מבוצעים, וכאן יש ל"לכודים ברשת" את הטוויסט האקטואלי שלוקח נקודת מוצא היצ'קוקית והופך אותו לסרט שיש לו תוקף פוליטי באמריקה של 2008.

ולמעשה, הרעיון הפוליטי שלו כמעט נועז. השאלות שהוא מעלה על זהות ה"טוב" וה"רע" בממשל האמריקאי הנוכחי מסעירות. התשובות שהוא מספק נדושות. וכך, אחרי שקרוזו גנב חופן מ"החלון האחורי" ל"דיסטורביה", הוא גונב עוד חופניים היצ'קוק ל"לכודים ברשת".

סמס משפילברג?

הבעיה הגדולה שלי עם קארוזו היא שלפעמים נדמה לי שהוא מעולם לא ראה סרט של היצ'קוק. איך במאי שסרטיו כה מושפעים מהיצ'קוק חב למאסטר המנוח כל כך מעט מבחינת סגנון ויכולת סיפורית? האם הוא רק מעביר לבד כל רעיון שספילברג – היצ'קוקולוג מדופלם - מסמס לו?

עוד בעיה עם "לכודים ברשת". יש לו רעיון בסיסי היצ'קוקי חביב מאוד. אלא שבכל סיקוונס בסרט נדמה שהתסריטאים ישבו, כולם צחוקים והתפננות, והדביקו את העלילה על סצנות שהם כבר ראו במקומות אחרים. בתחילה סתם חשבתי שהכל קצת דומה להכל, אבל כשהגיעה הסצנה - החביבה מאוד לכשעצמה - בין מסועי המזוודות בשדה התעופה באינדיאנה, הרגשתי שאני ביצירת קופי־פייסט: סצנה זהה לזאת (שמאוד אהבתי) ראיתי כבר ב"צעצוע של סיפור 2”.

כמו חידון ציטוטים

כך שמאותו רגע הפך עבורי "לכודים ברשת" לחידון הציטוטים הגדול. המחשב שיוצא משליטה לקוח מ"2001: אודיסיאה בחלל", הגיבור שיוצא למסע ברחבי המדינה בלי לדעת מי ומה לקוח מ"מזימות בינלאומיות", ההתנקשות המתוזמנת לפרטיטורה מוזיקלית לקוחה מ"האיש שידע יותר מדי", ויש שם רעיונות יסודיים בחצי השני של הסרט שספילברג בטח ממשיך מעיסוק דומה ב"דוח מיוחד", ושלל גניבות מסרטי פרנויה בעלי רעיונות דומים, כמו "אויב המדינה", “השיחה", “המעקב" ו"שלושת ימי הקונדור".

אם אלן ג'יי פאקולה היה בחיים, הוא היה עושה חיים משוגעים עם רעיון כמו זה של "לכודים ברשת". אבל לא צריך אפילו את פאקולה הרציני. בסצנה שבה מטוס ללא טייס רודף אחרי גיבורינו במנהרה על הכביש הראשי בוושינגטון די.סי התגעגעתי אנושות לבראיין דה־פלמה, שהזניח את ההיצ'קוקופיל שבו ב"משימה בלתי אפשרית". דה־פלמה הוא בדיוק מה שהיה חסר ל"לכודים ברשת": גם אסתטיקן כביר, גם ציניקן גדול שיידע להעביר את התסריט לידיו של מישהו שיכניס בו מידה הגונה של אירוניה, וגם במאי שיודע לא לדפוק חשבון ולהזריק לסרט כמות בלתי מבוטלת של חוצפה אנטי־ממסדית, תכונה שסרט כזה זועק לה, אבל שלקרוזו אין את האומץ ללכת לשם.

סרט פעולה עם יומרה פוליטית

(ועכשיו חלק עם קצת ספוילרים, לטובת אלה שכבר ראו את הסרט, אלה שלא מתכננים לראות את הסרט, ואלה שלא אכפת להם שרומזים להם על נקודות מפנה משמעותיות בעלילה).

אם בחצי הראשון של הסרט די מעצבן שהסרט הזה דל בהומור, ציניות ולוקח את עצמו קצת יותר מדי ברצינות, הרי שבחצי השני של הסרט מתברר שהוא גם מנסה להגיד לנו דברים בעלי משמעות על חיינו. זה סרט עם יומרה. חברתית. פוליטית. ואפילו עם מסר שיש לו תוקף לעונת הבחירות שאמריקה שרויה בה.

לחסל את המשטר

מצד אחד, הרעיון הפרנואידי/קונספירטיבי הוותיק, שישנה איזושהי בינה מלאכותית שיכולה לרגל אחרינו בכל רגע נתון - מהכספומט, הסלולרי, מצלמות בקרת הרמזורים, ומה לא - ושכל פעולה שאנחנו עושים יכולה לשמש כנגדנו מתישהו (כאילו שדין וחשבון מול בכירי העולם הבא לא הספיקו לנו, מתברר שכל מסר שלנו בפייסבוק וכל רכישה באמזון הם בבחינת חומר מפליל עבור ישות וירטואלית שאוספת עלינו נתונים).

אבל האלמנט הנוסף של הסרט (וזה הספוילר שלא נחשף בטריילר או שנרמז משם הסרט) הוא הרעיון שתוכנת בינה מלאכותית המופקדת על השמירה על ביטחון המדינה (בארצות הברית) תראה בממשל הקיים כסכנה המוחשית ביותר על בטחון המדינה. הרעיון מאחורי "מבצע גיליוטינה" שגיבורי הסרט אמורים לטרפד הוא שכדי להביא לביטחון וליציבות באמריקה צריך לחסל את הממשל הנוכחי. זו אמירה די רדיקלית.

והיא שהופכת את סוף המערכה השנייה של "לכודים ברשת" לכמעט הברקה:

השאלה שפתאום מתעוררת היא מי האנשים הטובים ומי הרעים. ולאיזה צד אנחנו אמורים להריע. ולמי בעצם אמורים הגיבורים שלנו להריע. מכיוון שבסופו של דבר המסר של הסרט הוא פטריוטי (שימור הדמוקרטיה בכל מחיר) כל הצד הפוליטי מתאדה בו מרגע שמתחילה המערכה השלישית, ואנחנו עוברים למוד "אייר פורס 1” הרואי.

אבל קשה להתעלם מהתחושה שלמרות שהפן הזה הודחק, מישהו בצוות "לכודים ברשת" באמת היה רוצה להעלות את ממשל בוש לגיליוטינה, לעשות מהפכה, להציל את המדינה. בכך הופך הסרט הזה לסרט השני בקדנציה הנוכחית של בוש שמתרחש בוושינגטון ומדמיין מצב של כמעט הפיכה. הקודם היה "xxx2” עם אייס קיוב. גגג

"לכודים ברשת". במאי: די.ג'יי קרוזו. שחקנים: שיאה לבוף, מישל מונהאן, בילי בוב תורנטון. 115 דקות