לא הייתי שמנה, הייתי מלכת השמנות

כשאתה שמן הכל יותר קשה. בשבילי, להיכנס לחנות בגדים או למסעדה היה כמו להיכנס לקן צרעות. לא ידעתי מאיפה תגיע המתקפה עליי, במיוחד כשאני עם חברות, מלאת פחד וחרדה ממוצא פיהן של המוכרת או המלצרית, מה יהיה להם להגיד עלי, רק שלא יביישו אותי ליד כולן. עד היום אני לא סובלת מוכרות שעוזרות לי בחנויות, או מלצריות שעוזרות לי בבחירת המנה. 

נולדתי במשקל נורמלי לגמרי, כחושה, על גבול החיוורת, אחת כזו שכולם אומרים עליה כמה היא רזה ומנסים לדחוף לה עוד כפית מהאוכל. המשפחה לא ידעה מה לעשות כדי למלא את גופי הדקיק.

עיר הקרואסונים

הכתם הזה, שקשה להוריד אותו, נדבק אליי חזק. בגיל 13 עברה משפחתי לפריז למספר שנים. פריז, עיר האורות, עיר הרומנטיקה ובשבילי, מה לעשות, גם עיר הקרואסונים, הבאגטים, הגבינות השמנות ומיני המאפים; בפני כל אלה היה לי קשה מאוד לעמוד. כצפוי, השהות בפריז לא שינתה את דפוסי האכילה שלי, וגם שם הייתי פותחת את הבוקר בקרואסון (או שניים) וממשיכה לארוחת צהריים עתירת קלוריות ונוטפת שמן.

השמנה של הכיתה, השמנה של השכבה, השמנה של הצופים. שירה וסרמן

לאחר שלוש שנים בפריז, חזרנו ארצה, לאותו תיכון, לאותם אנשים ולאותם "חברים", בעצם חזרתי לאותה חברה בה כל כך סירבתי להשתלב והיא סירבה לקבל אותי כמו שאני. אותה שירה השמנה, רק קצת יותר מבוגרת.

חמש חבילות שוקולד ביום

את אהבתי לשוקולדים לא הסתרתי אף פעם. בימים טובים יכולתי לאכול חמש חבילות שוקולד אחת אחרי השניה ואז לשאול מה יש לקינוח. השוקולד הוא התמכרות - לא וניל, לא ריבות, לא פירות, רק שוקולד וכמה שיותר.

דיאטות? בוודאי שניסיתי. את כולן, כל הזמן. שתיתי שייקים, הפרדתי פחמימות וחלבונים, אפילו עשיתי את דיאטת הלחמניות והחמאה.

במהלך השנה הקשה בארץ, החלטתי שזהו, שהפעם זה יצליח לי ושהפעם אצליח לרדת במשקל אחת ולתמיד. ניגשתי לסופר הקרוב, קניתי את רוב תכולת הדיאט שלו, וחזרתי הביתה להתחיל בפרוייקט.

לאחר כמה ימים בהם ממש התמדתי, התחלתי להרגיש ריקנות, רעב נוראי, תסכול ותחושות שלא יכולתי לעמוד בהן. התוצאה לא אחרה להגיע - מצאתי את עצמי שוב בולסת שוקולדים, ממתקים, עוגות וכל מתוק שרק נקלע לדרכי, שיכל למלא את החלל האבוד שנעלם ברגע שהעלמתי את כל שאהב פי לאכול.

"היא כל כך יפה לא חבל עליה?"

שמן באמריקה לא מרגיש חריג, פגשתי הרבה אנשים בעודף משקל חמור ביותר, כאלו שבקושי הולכים כבר; ולעומתם הרגשתי יחסית "בסדר", מלאה, שמנמנה. תמיד מצאתי בגדים בכל חנות שרק רציתי, ככל שהתרחבתי המידות גדלו איתי וגם במסעדות לא הסתכלו לי בצלחת.

במהלך חיי אנשים רבים שאלו אותי מה קרה לי, "האם אני חולה" (כן, יש לי מחלה שאני אוהבת שוקולדים ועוגות, אורז לא מעניין אותי), "האם בדקתי את בלוטת התריס" (כן, והיא פועלת מצויין, זו בלוטת הטעם שלא בסדר), "היא כל כך יפה לא

חבל עליה?" (מזל שאני יפה, אם הייתי מכוערת כנראה גם לא הייתי שווה את השיחה הזו) ו"למה אני לא עושה לפחות ספורט?" (מה, לפתוח ולסגור את דלת המקרר 20 פעמים ביום זה לא נחשב ספורט?).

השתדלתי לא להראות לכולם עד כמה נפגעתי, עד כמה ההתעסקות במראה שלי ולא בי, מעליבה.

הרבה אנשים תהו האם אני עיוורת או שמא איני שמה לב למשקלי? ובכן ידידיי, ברור ששמתי לב, אבל העדפתי להתעלם מזה, כי זה נוח, לא צריך דיאטה, אין צורך להתעסק בספורט ומה לעשות – אני אוהבת (מאוד) לאכול.

ההרגשה שלי היא שהייתי יכולה להיות מצליחה, חכמה, עשירה, מפורסמת, אבל כל עוד אני אהיה שמנה, זו תמיד תהיה התווית שלי. משפטים כמו: "שירה כל כך מקסימה, חבל שהיא שמנה" ואחרים שמעתי שוב ושוב, גם מאנשים שלא היתה להם שום זכות התערבות בחיי, וזה כאב, מאוד כאב.

הבדילו אותי מאנשים אחרים, כאילו נשאתי מחלה מדבקת, אנשים פשוט לא יכלו לקבל אותי כמו שאני, הם לא היו מסוגלים להכיר את שירה האמיתית, ההתייחסות היתה רק למה שבחוץ ואח"כ למה שבפנים.

הסנדוויץ' שהתחיל את השינוי

ליד מקום העבודה שלי היה סנדוויץ' בר. אכלתי שם צהריים מספר פעמים, אבל את הפעם האחרונה אני בהחלט לא אשכח.

הגעתי מאוחר, וכל שנשאר להם היה לחמנייה עם פסטרמה. זו לא היתה הבחירה המועדפת עליי, אבל הסתפקתי בזה, אחרי הכל, בכלל לא שמתי לב לטיב ולאיכות האוכל אותו אני אוכלת.

החל מאותו ערב הרגשתי נורא, כאבי בטן, התכווצויות, ועוד כל מיני תופעות נלוות. במשך חמישה ימים סבלתי מכאבים נוראיים, לא אכלתי ולא שתיתי.

מאותו יום משהו השתנה אצלי, ידעתי שחייב להתרחש שינוי, החלטתי שאני לעולם, אבל לעולם, לא אכניס לגוף שלי אוכל שעושה לי רע. רע לגוף ורע לנפש. לעולם לא.

אפשר לחלק את החיים שלי לשניים: החיים שלפני הדיאטה והחיים במהלך ואחרי הדיאטה. השינוי הוא עצום, אני קוראת לו הפרוייקט של החיים שלי. מבן אדם עצוב ומתוסכל הפכתי להיות מודל להערצה, גורו בענייני בריאות כושר ודיאטה, דוגמא לכח רצון ויכולת. התחלתי להסתכל קודם על טובתי, על הרצונות והשאיפות שלי בחיים. מבחורה עצלנית ועייפה הפכתי להיות ספורטאית, שמתעמלת קשה יום יום ומגיעה להישגים, מאחת שניזונה בעיקר משוקולד לאחת שאוהבת ונהנית להכין אוכל בריא ומזין. סוף סוף התחלתי לחיות את החיים האמיתיים. על המהפך האדיר ועל החיים החדשים שלי אספר כאן בטורים הבאים.

רוצים לכתוב לי? אשמח לשמוע. לחצו כאן