מעניין איפה אמצא אותו. זו רק שאלה של זמן
לא הבנתי איך אני יכולה להרשות לעצמי להאמין שזה יבוא. איך אני יכולה להיות אופטימית כשחסר לי בסיס. מאיפה זה ייפול עלי, מהשמיים? באמצע הרחוב? לעזאזל, הסתכלתי בעובדות, והן לא נראו טוב. ובכל זאת, החלטתי שאני מאמינה
באחת הפעמים שהייתי מתוסכלת מהחיפוש המתמשך, שוחחתי עם חברה שלי והצגתי בפניה את הכשל הלוגי הנוכחי בחיי. זה נשמע כך:
" אבל איך???!!! איך אני אמצא אותו???!!! איפה???!!!"
וכשהיא לא ירדה לסוף דעתי, התחלתי מונה בפניה את כל האופציות שכבר נסגרו: "מאתרי ההיכרויות התאכזבתי; הייתי בזה שנה והספיק לי . בעבודה הייתי בקשר עם מי שמצא חן בעיניי, ושום דבר רציני לא תפס. לפאבים ומסיבות אני כמעט לא יוצאת, ואת כל החברים הרווקים של החברים שלי אני כבר מכירה. אז איפה אני אפגוש אותו???? איך זה יקרה???"
לא הבנתי איך אני יכולה להרשות לעצמי להאמין שזה יבוא. איך אני יכולה להיות אופטימית כשחסר לי בסיס. מאיפה זה ייפול עלי, מהשמיים? באמצע הרחוב? לעזאזל, הסתכלתי בעובדות, והן לא נראו טוב.
אז חברה שלי אמרה: "אולי במקום לחשוב על 'איך', תחשבי על 'מתי'. תביני שהוא חי אי-שם, במקום שעדיין אינך יודעת בדיוק, סביר להניח שבישראל, וגם הוא מחכה לך. הוא עובד, הוא חולם, הוא מנסה ומתאכזב, בדיוק כמוך. הוא מחפש אותך באותה כמיהה. אבל לא צריך לברוא אותו, הוא קיים. השאלה היחידה היא מתי תפגשו, ולא אם בכלל! בקיצור, זו רק שאלה של זמן".
בחגים היה לנו מפגש כמו תמיד, של החבר'ה. רובם נשואים, חלקם עם תינוקות. בדרך כלל מפגשים כאלה, בנוסף לשמחה שהם מביאים, מותירים בי גם משקע בלב, כי אי אפשר להמנע מהמחשבות. גם אני רוצה להגיד לילד הקטן שלי: "תן לאבא חמוד שלי", או "בוא לאמא" בכזו טבעיות. גם אני רוצה לשים את הראש על הגבר שלי ולחבק אותו כשמתחיל להיות קריר, בדיוק כשסיימנו לשתות את הקפה השחור. בדרך כלל המפגשים האלה מעצימים את הוויית הרווקות שלי ואני שוב מתחילה לחשוש שתיבת נוח עומדת להיסגר עלי, ואני אשאר לבד במבול.
אבל הפעם היה שונה.
הבנתי פתאום שבאמת יהיה טוב. לא יכול להיות אחרת
יצאתי משם מפוייסת. הפעם דווקא שאבתי כוחות ממה שראיתי. מהאהבה, מהזוגיות, מהחברות. האנרגיה של אנשים טובים, אינטימיות, שיחה כנה ואכפתיות, גרמו לי להרגיש חלק מרקמה אנושית אחת, פועמת, והבנתי פתאום שבאמת יהיה טוב. לא יכול להיות אחרת. לא יכול להיות.
אמונה לא באה מתוך ההיגיון. היא באה למרות.
אז נכון שאין לי "בסיס" להאמין. אני לא יוצאת למיליון דייטים בשבוע כדי להעלות את הסיכויים שלי למצוא. רוב החברים שלי נמצאים בזוגיות, ויש ערבים שלמים שבהם אני פשוט עם עצמי, קוראת ספר בשלווה בבית שלי. לכאורה אולי כל זה לא מקרב אותי למטרה, אבל אני חיה את האמת שלי, ומבחינתי זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות כדי להזמין את האהבה לתוך חיי.
אני לא יודעת איך אני אפגוש אותו, ואין לי מושג איך קוראים לו , מה צבע העיניים שלו ואיפה הכי מדגדג לו בגוף. אולי זה מישהו שאני מכירה כבר שנים, אולי זה מישהו שעוד לא ראיתי מעולם. אולי הוא קורא את השורות האלה ברגע זה, ואולי הוא קורא רק חדשות וכלכלה.
אף אחד לא יכול להגיד לי איך זה יקרה או להבטיח לי שזה יקרה מחר. אבל בסופו של דבר, כמו שאמר לי איש חכם לא מזמן: אם את לא תמצאי אהבה, היא לבטח תמצא אותך.
אז את "האיך" אני משאירה מעכשיו לבורא עולם לפתור. הוא ימצא את הדרך. קטן עליו, מה כבר ביקשתי? זיווג אחד קדוש!
ובינתיים אני עושה את העבודה הקשה באמת: אני מאמינה , מאמינה שיבוא.
אמונה לא באה מתוך ההיגיון. היא באה למרות
צילום: Index open
מומלצים
