חותכים עניין

מדי כמה חודשים, צץ ועולה מחדש הדיון במשפחה ישראלית אחרת והפעם הזוכה המאושרת היא משפחת חברתי. בדרך כלל הפולמוס נפתח ב-SMS עייף מזוג הורים טרי: "מזל טוב, חגית בסדר, בן, שלוש קילו ארבע מאות". הדודה מרמת גן כבר איווררה את השמלה. הדוד מכפר סבא עבר להתגורר זמנית במסדרון, מחכה עד בוש לצלצול הגואל שיבשר לו על המיקום המדויק בו התבצע האקט, או יותר נכון הקאט. אך בינתיים כלום, נאדה.

כך האות ניתן וההתקפה החלה. בן דוד שעד לרגע זה היה מרוכז בלימודי הרפואה, הנפיק להורים הטריים אסופת מאמרים עם כל מיני מחלות שונות ומשונות שיתקפו את ילדם אם חלילה יישאר בעורלתו. הדודה והשמלה המאווררת לשווא, קוננה באוזני האם הטרייה על ה'בושות' שיהיו לילד בשירותים של המעון ובמקלחות המשותפות בטירונות. גם חברתי, החילונית גלאט, כהגדרתה, לא נשארה אדישה. אך ללא הועיל, ההורים בשלהם. ולא יעזרו הבטחות למימון רופאים-מוהלים- מנהלי מחלקות. גם הרדמות מקומיות ואלחושים "שלא ירגיש כלום", לא שכנעו את הנחושים. מסיבה תהיה, ברית לא!

האמת? הגיע הזמן. כדינו של כל מעשה יהודי, קרי מצווה. ועוד כזה הכרוך בהסבת כאב לעולל חסר ישע בן שמונה ימים, גם ברית המילה הגיעה לפרשת דרכים. וכנגד כל הקולות המצקצקים והאצבעות המתרות, הויתור עליה מצליח להפוך לטרנדי יותר מאשר קריאה לילד בשמות זן יפניים וטקסי פתיחת צ'קרות, למי שרק לפני שבוע וחצי פתח עיניים. אז למה משפחה חילונית "נאורה" על הרגליים? חידה!

וגם לי, כאדם המקפיד על קיום מצוות - תאמינו או לא - אין לי בעיה עם מפלס הערלים-ישראלים שעולה בהתמדה. קטונתי מלספר לכל מי שלא מוכן לשמוע, בדגש על 'לא', כמה מדובר בטקס מלא משמעות. ולהתפייט על מעלותיו הרוחניות. לא רואה את עצמי זועקת מעל בימת הכנסת כאחרוני הח"כים הדתיים, על ההידרדרות מסוכנת של סולם הערכים היהודי שסופה בסרטן ערמונית.

לצערי, בשורה התחתונה, לא משנה אם הילד עבר ברית מילה מטעמים רפואיים או עקב חשש מחרם "בגן יעל". ברגע בו הוצאה הברית מהקונטקסט הדתי והפכה למעשה חברתי המצהיר על "שייכות לחבר'ה", במקום ברית בשר בן אדם לקונו. היא איבדה, לפחות בעיניי, את מעמדה הנכון והראוי.

אותי אישית, מדאיגה הרבה יותר העובדה שרבים במדינת ישראל מרגישים כי יהדותם היא

נטל מיותר. פריט מידע מעיק וחסר כל משמעות אמונית או שורשית. סתם תעתוע של היקום שבחר להנחית אותם בחיקו של עם עתיק וסובל. ולכן גם אם מחליטים "ללכת על זה", בשביל המשפחה. למה צריך ברכות, או סנדק ו-10 מוזמנים למניין. פשוט לחתוך וזהו. בדיוק כמו לא יהודים רבים שבוחרים למול את בניהם. זו אכן מילה, אך ברית מילה? ממש לא.

הבחירה שלא לבצע ברית (עם מילה או בלעדיה לא משנה) היא רק סימפטום טבעי לאותו ניתוק מהמטרה האמיתית של הטקס. ומכאן קצרה הדרך להחלטה שמוותרים על התענוג, כי "אין ברית ביני לבין אפ'חד למעלה". למרבה הצער את החתך הרוחני הזה שום מסיבה נוצצת עם בופה, ג'מבורי ומוהל-סלב' לא יכולה לחבר.

ואם אתם שואלים אותי, זה החתך שהכי כואב.