הניסים שלכם

לכל אחד יש את הנס הפרטי שלו. זה יכול להיות בחירה אקראית שהובילה לאוצר גדול, זה יכול להיות מעשה פעוט שבדיעבד הציל ממוות, וזה יכול להיות סתם רגע קסום בחיים, שבו אפשר לחוש במשהו גדול יותר. עשרות רבות של גולשים נענו להזמנת ynet לספר על הנס שקרה להם, לפניכם חלק מהסיפורים:

פרויקט על הניסים:

• ניסים מפורסמים
• נס לא קרה לנו? או שדווקא כן
• מתפללים לנס, בבית החולים
• אז מהו בכלל נס?
  

מאיה, בת 35 מתל אביב, מספרת על הנס שלה: "לפני 16 שנה, בהיותי בקורס קצינות, שבועיים לפני הבחינות הסופיות וקבלת ה'ארון', הייתי בדכאון עמוק. חזרתי לסוף שבוע הביתה, אני וה-M16 שלי, וככל שעברו השעות - כך הייאוש גבר. לא רציתי לחיות. רציתי ללכת למקום אחר, שבו לא כואב יותר כלום. בהסתכלות אחורה זה נראה ממש כמו חלום, אבל זה לא. לקחתי את הרובה שלי, שמתי את הניצרה על 'בודדת', כיוונתי ללב - ויריתי.

"לא קרה לי כלום, הרובה לא ירה. ביום ראשון בבוקר באתי למפקדת, נתתי לה את הרובה ואמרתי שאני לא אחראית לחיי, ושאני זקוקה לעזרה נפשית דחוף, וקיבלתי. את הנשק העבירו מיד לנשקייה, ושם אישרו שהוא לא תקין, למרות שרק יומיים לפני כן הוא ירה במטווח. כנראה שמישהו שם למעלה רצה שאני אמשיך לחיות".

שי נתן, בן 33 מגוש דן, מספר על נס שהתרחש לפני קצת יותר משנה, בחג הסוכות: "בתנו הקטנה, שהיתה אז כמעט בת 3, החלה ללכת לבד. ללא תמיכה ועזרה. לרבים זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל עבורנו, הוריה, זה היה נס גדול שעד היום אנחנו מודים עליו מעומק לבנו.

"מאז שהיתה בת כמה חודשים, התגלתה לנגד עינינו מציאות לא פשוטה, כשגילינו שהיא לא מתפתחת כשורה. רק כשהיתה בת שנה ועשרה חודשים אובחנה הבעיה - היא לוקה בשיתוק מוחין קל, שפגע בשתי רגליה ומנע ממנה לעשות פעולות פשוטות כמו להתיישב, לעמוד יציב, וכמובן ללכת. לאחר טיפולים אינספור, שממשיכים עד היום, ולאחר שגדולי רופאי ההתפתחות והנוירולוגים לא ידעו לומר לנו בוודאות אם תלך, ראינו אותה מתקדמת לאט -לאט, ומשיגה אבני דרך שילדים בגילה השיגו הרבה הרבה לפני. לא הפסקנו להאמין ולהשקיע, ולטפל ולהתפלל, ליום שבו היא תלך בכוחות עצמה. והנה זה קרה, באופן סמלי אולי, בערב הושע-נא רבה תשס"ח". 

ויק מוחבש, בן 22 מרמלה, מספר שבגיל שנתיים סבל מכאבים בגפיים, והוריו רצו עמו מרופא לרופא - אך ללא הועיל. אחרי ביקורים רבים הגיעו למומחה, שהבחין בחורים קטנים בעצמות רגלו השמאלית. לדבריו, בתקופה ההיא לא ידעו שמדובר במעין חיידק ש"אוכל את העצמות והשרירים". הוא אושפז מייד, אך דרך ההתמודדות עם המחלה לא היתה ידועה. הוא מספר שבמשך ארבע שנים נדד בין אשפוזים וטיפולים, ואפילו נשלח להקרנות וכימותרפיה.

לבסוף, חבר קרוב של אביו הציע להביא את הרב כדורי ז"ל לבית החולים, ולבקש ממנו ברכה. וכך היה. מוחבש מתאר כי הרב הניח את כף ידו על ראשו, הזיל דמעה ולחש כמה משפטים. כשיצא, אמר לאב: "אני התפללתי, אבל לך כדאי להכניס ספר תורה. מה תפסיד? הרי שאם הפסדת - הפסדת כסף, נייר. אם הרווחת - הרווחת את חיי בנך יחידך". לדברי מוחבש, ספר התורה הוכנס במאמצים אדירים, ובאותו יום הוא הלך לישון תחת השפעת משככי כאבים בבית חולים שניידר. למחרת - כך הוא מספר - קם כביום היוולדו, ללא שום כאב. שנים אחר כך, ולאחר מאבקים, התגייס ליחידה קרבית בצה"ל.

ללימור ושלומי יחזקאל, בני 26 ו-31 מאור יהודה, קרה נס לפני שנה בדיוק. בחודש השישי להריונה של לימור אמר הרופא שממדי הגוף של העובר קטנים מדי, ואינם תקינים. הם נשלחו לבדיקות בבית החולים, ומשם לאינספור בדיקות גנטיות, על-קוליות, פולשניות וכיוצא באלה. כל הבדיקות חזרו תקינות, אך עדיין הייתה בעיה בגודל העובר. כמעט כל הרופאים המליצו פה אחד - להפסיק את ההריון ואולם בני הזוג החליטו שאת הילד הזה הם רוצים להכיר, ובנר חמישי של חנוכה בשנה שעברה נולד להם ילד בריא. פצפון, אבל בריא. שמו בישראל: נס יוסף יחזקאל.

עניין של תזמון

רפי מלונדון מספר שבשנת 1978 שכר עם אשתו לעתיד, ועם עוד שני זוגות, טנדר פיז'ו, מחברה קטנה בראשון לציון. השישה יצאו לטיול בן שבוע בסיני, ובערב האחרון החלו לעשות את דרכם משארם א-שייח לישראל. הוא מספר: "התנועה היתה דלילה ביותר, כ-10 דקות בין רכב לרכב, וכמה עשרות קילומטרים מאילת המנוע השמיע קול חירחור, ונדם. מיד קפצנו, הבחורים, לברר מה קרה. בדיקה קצרה בעלתה שהאלמנט (זרוע הדיסטריביוטור, אם לנקוט שפה טכנית) נשבר. אין תיקון ואין אילתור. טלפון נייד לא היה קיים אז גם בחלומות הוורודים של אריקסון, והאופציה היחידה היתה להתארגן לשינה.

"דקות ארוכות עברו, ואפילו זבוב לא עובר. לבסוף ניראו שני אורות מרחוק, שהתרגמו לוולוו שעצר לידינו. הוא שאל מה קרה, סיפרנו, ואז הוא אומר 'תנו לי שנייה, אולי יש לי חלופי'. מה חלופי? איך? אבל - יש. עוד שתי דקות והמנוע כמו חדש. טוב, עד כאן לא מצוי, אבל אפשרי. תגידו, גם לי קרה. שאלנו אותו: 'כמה?', הוא עונה 'לא צריך'. למה? 'כי אני בעל המוסך שמתקן לחברת ההשכרה הזו את כלי הרכב. רק תגידו לו שתיקנתי, ואני כבר אסתדר איתו'. הסתברות של 1 ל-200 מיליון". 

רועי רביבו, בן 26 מעין צורים, היה בטיול ארוך במזרח אסיה בשנים 2005-2006. יום שישי אחד  מצא את עצמו בנמל תעופה נידח בצפון סין, מחכה לטיסה לבנגקוק - שם תיכנן לבלות את השבת ב"בית חב"ד". את הכרטיס רכש יום קודם לכן בקבלה של האכסניה שבה שהה. לדבריו, הובטח לו שמחיר הכרטיס כולל מיסי נמל ולכן לא נשא עמו כסף מזומן נוסף. נמל התעופה נמצא 40 דקות נסיעה מהעיר, עוד 10 דקות המטוס ממריא, עוד ארבע שעות שבת ועדיין תור ארוך לפני הדלפקים. הנוסעים, כולם מקומיים, מחתימים דרכון ומתקדמים לעבר המטוס. אבל את רביבו עוצרים - צריך מיסי נמל - 14 דולר. אופס. 

"אין מה לעשות, אני עף החוצה, מחפש כספומט, צ'יינג', משהו או מישהו מערבי - ואין", מספר רביבו. "אני מתחיל להבין שאת השבת אני אעשה על אורז. אבל אז, מסתכל ימינה ושמאלה, ובזווית העין רואה כתובת על תיק 'שירותי בריאות כללית'. דוהר לשם, תופס את הבחור בכתפיו, מסובב אותו - ועומד מולי חבר מהצבא. שלוש שנים היינו חברים הכי טובים, כמעט מתנו ביחד פעם אחת. הוא מסתובב במזרח כבר שנה וחצי. חיבוקים, נשיקות. 'אין לי שנייה, אח שלי. נדבר בארץ. אני חייב עכשיו 14 דולר'. מה? למה? כמה? 'אחי, אני חייב עכשיו 14 דולר!!!'. שלף 20 דולר, נתן לי, ואחרי 10 דקות הייתי על המטוס".  

ולפעמים התזמון המבורך יכול פשוט להאיר את היום. עופרה שוחטמן, בת 30 ממודיעין, איבדה את טבעת הנישואין. החיפושים הקדחתניים לא הועילו והטבעת פשוט נעלמה. כל פינה נבדקה וכל מילימטר נסרק - ובמשך חודשים לא היה זכר לאבידה. גם במעבר דירה היא לא נמצאה. ופתאום, ביום הנישואין עצמו - 10 שנים בדיוק מאותו יום משמח - האבידה נמאה בכיס מעיל ישן, שכלל לא ברור מדוע נשלף מהארון דווקא באותו היום.

בדרך נס

הילה, בת 23 מהמרכז, חשה שקיבלה את חייה במתנה, בנסיעה בכביש. היא מספרת שבתחילת ינואר נסעה במהירות של 90 קמ"ש על כביש מהיר, ברכב קטן מודל 94. במהלך הנסיעה, ג'יפ נכנס לנתיב הנסיעה שלה מבלי לאותת והתאונה היתה בלתי-נמנעת. המכונית הקטנה התפרקה, אבל הילה אומרת כי מלבד מכות יבשות וקושי נפשי, היא יצאה בשלום. היא מספרת שהפרדמיקים שהגיעו למקום לא הצליחו להבין איך קרה שיצאה שלמה מרכב שנמעך כך, ועוד ללא כריות אוויר. 

גם משה סויסה, בן 19 מקריית גת, היה מעורב בתאונה קשה. הוא מספר שבמהלך שירותו בנח"ל נסע בג'יפ האמר בשטח. הנהג איבד שליטה, כלי הרכב התהפך פעמיים, וסויסה - שישב מאחור - עף החוצה למרחק של כעשרה מטרים. לדבריו, כל יושבי הרכב נפצעו קל-בינוני, והוא נותר בריא ושלם, "אפילו ללא שריטה או מכה יבשה אחת". גם המשקפיים נותרו שלמים.

על תאונה נוספת שהסתיימה בשלום, מספר רפאל דוד, בן  24 מכפר סבא: "נסעתי עם חברים במיצובישי מגנום 4X4. חבר שלי נהג על דרך הרב מלכה, מפתח תקווה לכיוון כביש גהה. בכביש יש עיקול שצריך לנסוע בו באיטיות יחסית, אבל הנהג היה עצבני ונסע במהירות של כ-100 קמ"ש. הוא איבד שליטה, הרכב התהפך וגלש על הכביש. היו לנו כמה ניסים, ושרשרת אירועים שהיתה יכולה להסתיים באופן הנורא ביותר. כל מי שראה את המכונית, חשב שגמרנו. אבל לי לא קרה כלום, הנהג יצא עם דימום כתוצאה משפשוף במרפק, והנוסע השני - שהיה מאחור - ניצל למרות שלא היה חגור. הרכב הושבת ואנחנו למדנו את הלקח, והבנו שקיבלנו את החיים במתנה".

החיים הם נס

ולפעמים, דווקא דברים פשוטים או קטנים, יכולים להיות נס שמוסיף צבע לחיים. גולשת שמכנה את עצמה הנסיכה הקסומה, בת 26, מספרת שהיא מהנדסת צעירה שעבדה עד לא מזמן בחברת סטארט-אפ קטנה. אלא שהמשבר הכלכלי אילץ את החברה לקצץ בכוח אדם, וגם היא נפלטה משוק העבודה, עם מעט מאוד  ניסיון. ואז, למרות המצב, בתוך פחות מחודש מצאה הנסיכה עבודה טובה יותר, עם משכורת גבוהה יותר, תנאים משופרים ובמיקום נוח עבורה במיוחד. וכאילו לא די בכך, לאחר שהועסקה - המיתון הגיע גם לשם, הגיוסים הופסקו ואפילו החל גל פיטורים, שלא כלל אותה. 

לפליקס אשמן, בן 26, קרה נס קטן ומשמח: החיוב שלו להשתתף בקורס רענון נהיגה בוטל, כנראה בטעות. יאיר קאסו, בן 25 מעפולה, טוען בתוקף שערב אחד הלך לישון כשתקר באחד מגלגלי מכוניתו, וכשהתעורר בבוקר - הנקר היה כלא היה. וליוסי בנימין, בן 36 מבנימינה, היה נס ממוזל במיוחד. הוא מספר ששיחק פוקר עם כמה חברים ובחלוקת הקלפים קיבל שני "אסים". עם יד חזקה כזו, הימר על כל הקופה. חברו השווה, כשבדיעבד התברר שבידו החזיק זוג עשיריות. ההימור על השולחן, ובשלושת קלפי הקופה שנפתחו (פלופ) היו שתי עשיריות נוספות. ההפסד קרוב, אך בקלף הנוסף שנפתח (טרן) היה "אס", ובחמישי (ריבר) - עוד "אס". הרווח היה כולו שלו.

עדית רכטמן, בת 32 מקיבוץ צרעה, מספרת על מה שהיא מגדירה "נס קצת אחר", ומשמח במיוחד: "בדיוק לפני שנה סיימתי טיול ארוך במרכז אמריקה וניו-יורק. שבוע אחרי שחזרתי לארץ, הכירו לי בחור. בנר רביעי של חנוכה - התחתנו. הנס, מבחינתי, הוא לא החתונה - אלא המהפך והשינוי המדהים שעשה לי הטיול, חג החנוכה, וכמובן - החזרה לשגרה".

לחנה, בת 56, קרה נס כבד משקל: במשך שנים היא נאבקה בהשמנת יתר, ולפני כשנה וחצי חשה שכוח עליון מושיט לה יד ומסייע לה לאכול בצורה שפויה. היא מספרת שהשילה ממשקלה קרוב ל-40 קילו, ומאז היא שומרת על משקל יציב.  

וגולש שכינה את עצמו ג'ון דו, בן 20, מספר על נס שכל כולו באווירת חנוכה: "לפני מספר שנים, במהלך חג החנוכה, החלטתי להכין פנקייקים לכל המשפחה. לא תיארתי לעצמי שהמצרך היחידי שיהיה חסר יהיה - שמן. בבקבוק האחרון שהיה בבית היה כל-כך מעט שמן, שלא נראה שיספיק כדי להכין את הפנקייקים המיוחלים. לצערי, לא יכולתי להתחרט, כי כבר הכנתי את הבלילה, ו'הסתכנתי' עם כמות השמן שנותרה. כל פנקייק ששפכתי למחבת, הרגיש לי כאילו הוא האחרון. אך למעשה, השמן הספיק לכל הבלילה כולה - ולכמות של שמונה פנקייקים. כן, כן, ש-מ-ו-נ-ה-! ואם זה לא נס חנוכה, מה כן?"

ברגע האחרון

הגולשת האנונימית אני גם, בת 27, מספרת על נס גדול שקרה לפני שלוש שנים בדיוק. היא גרה עם בן זוגה (היום בעלה) בדירה שכורה של קרוביו, שגרו ממש לידם. באותה תקופה, קרוב המשפחה החל לחוש תשישות גוברת ונתקל בקשיים בביצוע משימות יום-יומיות. המשפחה החליטה לסגל אורח חיים בריא יותר, אבל רופאת המשפחה קודם כל שלחה את ההורים לבדיקות דם מקיפות - בהן התברר שהכליות של האב הפסיקו לעבוד והוא קרוב לסכנת חיים. הוא נשלח לדיאליזה, ומיד נפתח חיפוש אחר תורם כליות, אך בארץ לא נמצא.

המזל הגדול היה שקרוב המשפחה החזיק ביטוח בריאות, והוחלט שהוא יטוס לריגה להמתין לתורם מתאים. הרופא המלווה הזהיר שזו עלולה להיות המתנה ארוכה. ואכן, השבועות עברו, ואין תורם. התחושה היתה של תסכול, עצבות וחוסר אונים מוחלט. כשהיא רואה את חמשת הילדים של קרוב המשפחה החולה מתייאשים, החליטה הגולשת להישבע להדליק נרות שבת, אם ימצא תורם במהירות. שלוש שעות אחר-כך התקשר בן זוגה והודיע: "נמצא תורם". ארבעה ימים לאחר מכן, חזר קרוב המשפחה לביתו, והכליה נקלטה היטב.

תרצה ולק, בת 60 מקריית אונו, מספרת שב-17 בנובמבר השנה טס למומביי, ונסע לבית הכלא כדי לבקר אסיר ישראלי שמעולם לא פגשו וביקש להעביר לו מסר ממשפחתו הדואגת לו. בפתח בית הכלא ביקש ממנו

תושב המקום להכניס משהו לאסיר אחר, אך הבן סירב - ונכנס לביקור כמתוכנן. אולם כשיצא, חיכו לו שני אנשים שהתחילו להציק לו. הוא לא ויתר, החטיף קצת בחזרה, ולבסוף נמלט לחדר ששכר. אלא ששם חיכו לו כמה אנשים צעירים, ובאיום סכינים חטפו ממנו את התיק שבו היה מעט כסף וציוד אישי. כשהבין שלא יצליח להתגבר על כולם החליט לברוח ממומביי ולהמשיך הלאה. כמה ימים אחר כך השתלטו המחבלים הפקיסטנים על בית חב"ד והמלונות.

רבקה שוורץ, בת  52 ממרכז הארץ, מספרת על יום חמישי אחד, בשעה 14:40 לערך. היא ירדה למדרחוב בירושלים כדי להוציא מזומנים, והבחינה בגבר מחופש לאשה, יושב בבית קפה. "חשבתי לעצמי, פורים עוד לא הגיע, והמשכתי", היא מספרת. "ניגשתי להוציא כסף מהכספומט, וחזרתי למכונית בדרך אחרת. כשהגעתי לרחוב קינג ג'ורג' נשמע הפיצוץ הראשון, ואחרי שהות קצרה עוד שני פיצוצים מחרידים. הקב"ה הוציא אותי מהאזור בזמן".