תביעות קטנות: נס לא קרה לנו

המזוודה לא הגיעה בזמן; החדר במלון היה קטן; הטיסה איחרה וההמתנה בשדה התעופה היתה קשה מנשוא; בעת ההפלגה היו שיפוצים באונייה שגרמו לרעשים בלתי נסבלים; במרק היה חרק בלתי מזוהה; הטלפון נמסר לשדרוג והזיכרונות נמחקו... נדמה שהישראלי הממוצע לא מהסס לתבוע כשהוא חושב שזכויותיו נפגעו, והוא תובע כמעט בגין כל דבר.

האם הלוחמנות משתלמת? האם כדאי לתבוע בגין כל מקרה שבו נעשה, לכאורה, אי-צדק מסוים? האם בתי-המשפט מתייחסים בהבנה לכל תביעה, קטנה כגדולה, בגין תלונה על מעשה לא הוגן שנעשה כלפי האזרח הקטן?

בסקירה זו נציג כמה וכמה תביעות שנדחו בשנה האחרונה בבתי-המשפט לתביעות קטנות, בנימוקים שונים ומגוונים.

נראה, כי כאשר בית-המשפט סבור שיש לדחות את התביעה, הוא נוהג להעביר ביקורת על התובע ולדחותה בלבד במקרה הטוב. במקרה הטוב פחות, כאשר בית-המשפט גורס כי התביעה אינה במקומה או שהיא מופרזת ומוגזמת, הוא אף נוטה להטיל על התובע הוצאות.

תביעה מופרזת ומוגזמת

השימוש בכלי של הטלת הוצאות על התובע אינו נפוץ מאוד בבתי-המשפט לתביעות קטנות, אך בהחלט נעשה בו שימוש בעת הצורך, כאשר מוגשת תביעה שמוטב היה אלמלא היתה מוגשת.

בית-המשפט לתביעות קטנות בירושלים דחה תביעה שהוגשה נגד מלון סיאסטה באילת, ומתח ביקורת חמורה על התובעת, אשר הגישה תביעה מופרזת ומוגזמת תוך עשיית שימוש לא הוגן בהליך התביעה הקטנה.

התובעת התאכסנה במלון באוקטובר 2006, כאשר בזמן השהייה פרצה שריפה בחדר הסמוך לחדר שבו התאכסנה. לטענתה, המים הציפו את רצפת חדרה, חפציה ניזוקו, נדף מבגדיה ריח רע, היא נאלצה לזרוק אותם ונגרם לה נזק בסך 17,800 שקל - תקרת הסכום שניתן לתבוע בביהמ"ש לתביעות קטנות.

השופט אברהם טננבוים קבע כי אין ראיות כי כל חפציה של התובעת על רצפת חדרה ניזוקו, שכן גובה המים הגיע עד לכ-3 ס"מ מהרצפה בלבד. כמו-כן נקבע כי התובעת לא עשתה כל ניסיון להציל את חפציה, ובכלל זה גם לא ניסתה לכבס (בעצמה או במכבסה) את בגדיה ולהסיר מהם את הכתמים והריח הרע שלטענתה נדף מהם.

השופט קבע כי התובעת ניפחה את תביעתה - הן לגבי הסכום הנתבע, הן לגבי הנזק - ופעלה בכך בחוסר תום לב.

השופט עמד על מטרתו של בית-המשפט לתביעות קטנות, וציין כי למרבה הצער יש הליכים המנוצלים לרעה. "הגשת תביעות סרק ולחלופין הגשת תביעות מנופחות, הן תופעות פסולות, שאל לו לבית-המשפט ליתן לה מקום ועליו להילחם בה ולהתריע בגינה", כתב השופט בפסק-הדין, וחייב את התובעת לשלם למלון ולחברת הביטוח שלו הוצאות בסך 400 שקל.

התובע התעקש וחויב בהוצאות לדוגמה

מקרה נוסף שבו נדחתה התביעה והוטלו על התובעת הוצאות נדון אף הוא בבית-המשפט לתביעות קטנות בבירה.

נוסע הגיש תביעה נגד הדקה ה-90 לתשלום סכום של 8,000 שקל בשל אי-הגעתה של הכבודה שנשא עמו לחופשתו.

התובע טען כי רכש מהדקה ה-90 חבילת נופש באנטליה, אשר כללה טיסה, מלון והעברות משדה התעופה למלון. ואולם כשנחת בטורקיה גילה שהכבודה לא הגיעה. לאחר 4 ימים, יום לפני שובו לארץ, נמצאה הכבודה בישראל.

הדקה ה-90 טענה כי היא הסבירה לתובע שאין היא אחראית לכבודה, שכן היא עוסקת אך ורק בשיווק שירותי תיירות. השופטת יעל ייטב בחנה את הוראות החוק, וקבעה כי לא ניתן לראות בדקה ה-90 "מוביל אווירי", ועל כן לא קיימת לתובע עילת תביעה נגדה.

השופטת קבעה כי יש מקום לפסוק הוצאות לדוגמה לטובת הדקה ה-90, שכן שהוסבר לתובע פעם אחר פעם - הן טלפונית, הן בכתב, הן במסגרת הבקשה שהגישה הדקה ה-90 לבית-המשפט - כי הדקה ה-90 אינה הנתבעת המתאימה. ואולם התובע התעלם מכך, והתעקש להגיש את התביעה נגדה מבלי שקיימת יריבות ביניהם. לפיכך חויב התובע לשלם לדקה ה-90 סכום של 800 שקל.

ארקיע לא אשמה

באחרונה דחה בית-המשפט לתביעות קטנות באילת תביעה שהגישו אם ובתה, אשר החמיצו את טיסתן מלונדון לישראל. האם טענה כי האשם נעוץ בארקיע, שממנה רכשה את כרטיסי הטיסה, ואילו ארקיע טענה מנגד, כי התובעת לא טרחה לאשרר את פרטי הטיסה, וכי הודיעה מבעוד מועד על שינוי שעת הטיסה למזכירה של בעלה של התובעת.

השופט יואל עדן דחה את התביעה, וקבע כי ארקיע פעלה באופן סביר, וכי אין להטיל עליה את האשם לאי-עליית התובעת ובתה על הטיסה.

"מחדלי התובעת והפועלים מטעמה החלו בשלב קבלת ההודעה על השינוי. אני נותן אמון בדברי העדה מטעם ארקיע כי היא באופן אישי הודיעה על השינוי למזכירת בעלה של התובעת", כתב השופט בפסק-הדין.

השופט הוסיף כי אילו התובעת היתה טורחת לאשרר את הטיסה, היתה מקבלת את הנתונים החדשים של הטיסה אשר ארקיע מסרה זמן רב קודם לכן. עם זאת החליט השופט שלא להטיל הוצאות על התובעת.

הצדק עם פלאפון

לבתי-המשפט לתביעות קטנות מוגשות לא מעט תביעות נגד החברות הסלולריות השונות. נדמה כי כמעט לכל מנוי של חברה סלולרית זו אחרת ישנן תלונות נגדה - הקליטה משובשת, הניתוקים רבים והשירות לא יעיל. ברם, לא תמיד התלונות נמצאות מוצדקות בעיני בתי-המשפט.

לקוח הגיש תביעה כנגד פלאפון בסכום של 6,253 שקל בשל מחיקת זיכרונות ותמונות ממכשיר הנייד שלו שנמסר לתיקון. בית-המשפט לתביעות קטנות בירושלים דחה את התביעה, וחייב אותו בהוצאות פלאפון.

התובע טען כי בנובמבר אשתקד מסר את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו למרכז השירות של פלאפון לצורך תיקונו, וזאת במסגרת האחריות שרכש. לאחר כשעה של המתנה הוחזר לו מכשיר הטלפון ונמסר לו שכל המידע הועבר למכשיר חדש. לאחר זמן מה גילה כי ברוב הזיכרונות של המכשיר נפלו שיבושים בספרות, וכן כי תמונות שצילם במכשיר נמחקו, כולל תמונות מיום לידתו של בנו התינוק.

פלאפון טענה כי אם אכן מדובר בתמונות יקרות ערך, היה על התובע לגבותן. עוד טענה פלאפון, כי בתחנת השירות מוצב שילוט המזהיר את הלקוחות מפני האפשרות של מחיקת הפרטים במשך התיקון, וממליץ לגבות את המידע השמור בזיכרון.

השופטת יעל ייטב קיבלה את עמדת פלאפון, וקבעה כי היה על התובע לדאוג לגיבוי הולם - במיוחד לאור האזהרות המופיעות בשילוט בתחנות השירות, וכן בטופס מסירת המכשיר לתיקון.

השופטת חייבה את התובע בתשלום הוצאות המשפט של פלאפון בסך 350 שקל.

האומנם היתה שערה במעדן?

כאמור, לא תמיד בית-המשפט מחייב את התובע בהוצאות כאשר הוא דוחה את התביעה וסובר כי היא אינה מוצדקת, אבל את ביקורתו והסתייגותו הוא אינו חוסך.

כך, למשל, אירע בתביעה שהגישה אשה אשר טענה כי בנה מצא שערה במעדן חלב של שטראוס, וביקשה כי ביהמ"ש יפסוק לה פיצויים בסך של 15 אלף שקל.

לטענת התובעת, היא נתנה לבנה לאכול מעדן חלב מאחר שעבר ניתוח להסרת שקדים ופוליפים. בנה ראה שערה במעדן, "נגעל" ממנה ולא רצה מעדן אחר. "הוא עשה לי טרור בבית", אמרה התובעת.

שטראוס טענה מנגד כי לקוחותיה חשובים לה, ולפיכך התייחסה בכובד ראש לתלונה והסכימה לפצות את הנתבעת במעדנים אחרים - אף שלא בדקה את המוצר ואת השערה. התובעת לא התרצתה ותבעה.

השופטת אסתר נחליאלי-חיאט מביהמ"ש לתביעות קטנות ברמלה דחתה את התביעה, וקבעה כי התובעת לא הוכיחה כי המעדן הוא מתוצרת שטראוס, לא הביאה כל ראיה לסוג המעדן, ואף לא העבירה את המוצר לבדיקה.

השופטת קבעה כי לא הוכח כל נזק בר-פיצוי, וכי "העובדה שהילד 'עשה לה טרור ובלגן' אינה מהווה עילת בת פיצוי".

השופטת מתחה ביקורת על התובעת, וציינה כי לא היה מקום להגיש תביעה זו, וכי המקרה שהביאה התובעת לדיון אינו המקרה שלשמו הוקם מוסד התביעות הקטנות. השופטת הוסיפה כי היה ראוי לחייב את התובעת בהוצאות על בזבוז זמן שיפוטי וזמנה של שטראוס, אך היא החליטה שלא לעשות כן.

לא הכיר בת זוג? לא יפוצה!

נדמה שבבתי-המשפט לתביעות קטנות השופטים ראו ושמעו הכל. האומנם? מסתבר כי גם תביעות הקשורות ל"עניינים שבלב" לא פוסחות על פתחם. באחרונה דחה בית-המשפט לתביעות קטנות בראשון-לציון תביעה שהגיש אדם כנגד הבעלים של "מרכז לזוגיות".

התובע עשה מינוי במחיר של 3,500 שקל לתקופה של 12 חודשים ועוד 12 חודשים כדי למצוא את בחירת ליבו. לטענת התובע, הוא לא קיבל תמורה בעד כספו; הכירו לו רק שתי בנות זוג פוטנציאליות שלא תאמו את ציפיותיו. כשניסה ליצור קשר טלפוני עם המרכז, לא זכה למענה אנושי. ענה רק משיבון ולא חזרו אליו. לפיכך ביקש התובע לקבל את כספו בחזרה.

השופטת יעל בלכר קיבלה את טענת הנתבע, וקבעה כי מדובר בחיוב השתדלות בלבד. "מטבע הדברים, לא ניתן להבטיח הצלחה", כתבה השופטת. נפסק כי אף התובע ציין שהכירו לו שתי בנות זוג, כך שלא מדובר במצב שבו לא ניתן כל שירות. השופטת דחתה את התביעה, אך ציינה כי בנסיבות העניין אינה מטילה על התובע הוצאות.

תבעת וטבעת?

אם כן, קשת המקרים שבגינם מוגשות תביעות לא מוצדקות לבתי-המשפט לתביעות קטנות רחבה ביותר. האזרח הקטן לא אוהב להרגיש שהוא פראייר, ואם הוא חושב שנעשה לו עוול - הוא תובע ומצפה לקבל פיצוי הולם.

לרוע המזל, לא רק שלא תמיד ביהמ"ש רואה עמו עין בעין, אלא שבפעמים לא מעטות ביהמ"ש מותח עליו ביקורת חריפה, ופוסק לחובתו הוצאות.

אז מה קו הגבול המתבקש? מתי כדאי לתבוע ולקוות לפיצוי הוגן, ומתי כדאי להרפות, לכבוש את הכעס ולהימנע מהגשת תביעה? התשובה אינה חד-משמעית. בכל מקרה, מומלץ לתובעים הפוטנציאליים, כי לפני הגשת התביעה יצטיידו בהוכחות, במסמכים רלוונטיים ובעדים טובים. ללא כל אלו - הדרך ליציאה מבית-המשפט בבושת פנים תהא קצרה מאוד...

• עו"ד אורנית אבני-גורטלר ממשרד עוה"ד אלטשולר-ולנר, היא מנהלת התכנים באתר המשפט הישראלי פסק דין
  

•  כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים