סיפורי צדיקים - לא רק לילדים דתיים

"הוי, רבי קלמן, אישי היקר!" שרו הילדים שלי בגן במסיבת חנוכה, "אצלי במטבח קמח לא נשאר". הם ספקו כפות ידיים שמנמנות ונדו מצד אל צד כדי להדגיש את מצוקתה של חנה זלדה הצדקת, העומדת מול מזווה ריק. ("מעשה בלביבות". מילים: חוה פרנקל. לחן: דרורה חבקין).

גם אמא שלהם היתה מרוצה כשרבי קלמן נתן לחנה זלדה לבסוף לנוח והכין את הלביבות בעצמו. "אז רבי קלמן חולץ מגפיו / לובש הוא סינר, מפשיל שרווליו. / ולש הבצק, יוצק ויוצק, / צוחק אחרון רק מי שצוחק".

הם היו כל-כך חמודים. ילדים בני 4-5-6, עזי מבט ודעה, הניחו בצד לרגע את ה"בא-לי" הנרגן והפסיבי, כדי לומר: "נפשי מה חשקה".

קרבי זה הכי, אחי

הפרוייקט הציוני דרש שנים של קירצוף הגולה מעלינו וספרות הילדים נרתמה למשימה בתחושת שליחות יוקדת. הצבר החילוני גדל, אמנם, על סיפורי התורה, אבל ספרות הילדים נדרשה לקפיצה נחשונית, דילוג מעל מאות שנים של גלות ונחיתה במדינת ישראל הריבונית של היום. גיבורים תנ"כיים כמו שמשון ודוד הוזכרו ללא הרף בשירים ובסיפורים עכשוויים לילדים. הם הלמו את מטרותיה של הציונות משום שהיו גיבורי חיל ויותר מכל – הם חיו כאן, על האדמה הזאת, בין צרעה ובין אשתאול.

קו ישר נמתח בספרות הילדים בין דוד המלך האדמוני לירון זהבי המנומש, קו שעקף את הנערים כפופי הגב וחוורי הפנים של בית המדרש. כמובן שהיו יוצאי דופן. קראנו סיפורים על טופלה טוטוריטו ומוטל בן פייסי החזן (גיבורי סיפוריו של שלום עליכם), שרנו שירים על רבי עקיבא וצחקנו נורא כשקראנו בפסח על בן-זומא, אבל הם לא יכלו להיות גיבורי ילדותנו. אנחנו היינו היהודים החדשים, הגיבורים, השזופים, האיתנים, הגבריים. יד אחת אחזה ברובה, יד שניה במחרשה ויד שלישית היה גידם.

הגיבורים שלנו היו חיילים וחקלאים כאנטיתזה מוחלטת לעולם של בית המדרש. לעגנו לאלה שחיכו שאלוהים יצניח להם מדינה מוכנה משמיים והעלנו על נס את אלה שלא חיכו לנס. היינו צריכים למחוק את תרבות הגולה ובזה כל העדות היו שוות: פרוייקט מחיקת הגלות מעולמם של הילדים החילוניים לא הבדיל בין גלות אשכנז לגלות אפריקה. אבל עכשיו גבורתנו כבר הוכחה ועדיין מוכחת לעייפה, וזה הזמן להציץ אחורה ולנסות לבדוק מה איבדנו כשויתרנו על סיפורי צדיקים ורבנים כמקור סמכות וחכמה.

רבי זה הכי, אחי

לא, אני לא חושבת שפעם היה נפלא והדור הולך ופוחת. אני לא מנסה לחזור אחורה ולא חושבת שכדאי. אני רק מנסה לרמוז שעכשיו, כשהגלות כבר לא מאיימת לקפוץ עלינו מאחור בכל רגע ורגע, אולי אנחנו יכולים להירגע וליהנות מהצדדים היפים של רבי קלמן וחנה זלדה.

כל מה שנכתב עד כה על ספרות הילדים, נכון לספרות חילונית בלבד. אצל הדתיים נשמר רצף טקסטואלי שמחבר את הצברים שומרי המסורת עם החכמים והרבנים של תקופת הגלות. למשל, סידרה בת חמישה כרכים בשם "כה אמרו חכמינו", אגדות מן התלמוד ומהמדרשים שליקטה ועיבדה יוכבד סגל. כל מי שגדל בבית שומר מסורת מכיר את הסידרה. אני מנחשת שבעוד חבריכם החילונים לא מבינים על מה אני מדברת, עיניכם מתכסות דוק וחיוך מוזר עולה על פניכם. לספרות ילדים יש יכולת להעלות חיוכים מוזרים על פניהם של אנשים בוגרים.

יוכבד סגל היתה אישה יוצאת דופן בעולם החרדי. אישה שעבדה מחוץ לבית, כגננת ואחר-כך כמפקחת גנים, בשנים ובחברה בהן לא היה מקובל שנשים יעשו זאת. במשך שנים עשתה עבודת ליקוט של הסיפורים והפרשנויות השונות, תרגמה מארמית, עיבדה והרחיבה את הסיפורים שנמסרו בלשון מינימליסטית במקורות והתאימה אותם לילדים.

הסיפורים עצמם ספוגים בערכים כמו ביטחון בה', כבוד הבריות, אהבת הזולת או הימנעות מלשון הרע, וכדי להסיר ספק, הסיפורים מחולקים לפרקים עם כותרות מוסר ההשכל שלהם: צרור סיפורים בנושא יושרם של צדיקים ולאחריו עוד פרק על כבוד הבריות וכך הלאה.

למה אני חושבת שכדאי שהסדרה "כה עשו חכמינו" תגיע גם למדפי הילדים החילונים? למה, אחרי שעיקמנו פרצוף מול ספרות חילונית דידקטית מדי, פתאום דחוף לנו שיקראו סיפורים ספוגי מוסר השכל שלא מנסה אפילו להסוות את עצמו?

אולי בגלל שכל ספרות הילדים החילונית, גם זו שאינה מצהירה על עצמה במפורש כחינוכית, נושאת איתה ערכים מסויימים, ערכים שנתפסים בעינינו מתאימים לאדם התרבותי, החופשי של זמננו. ערכים כמו העצמה (מושג מפתח בתרבות הילד החדשה), אינדיבידואליות, כפירה בסמכות ובעיקר - איך שר אריק ברמן? – הגשמה עצמית. המון הגשמה עצמית.

סיפורי צדיקים יכולים להוות קונטרה מעניינת לאמונה הבלתי נדלית שהנחילה לנו המאה ה-20 באדם וביכולתו האינסופית. אתה יכול, אנחנו אומרים לילד שלנו, אתה מסוגל לכל, יש לך כח בלתי מוגבל, העולם פרוש לרגלייך. וזה לא נכון ואפילו מפחיד לחשוב כך. לא הכל הוא יכול. יש דברים שרק אלהים יכול, יהיה אשר יהיה.

סיבה נוספת היא רוחב אופקים. למה שילד יהודי לא יכיר את רבי טרפון או את אבא תחנה החסיד? (הייתי מציינת שזה שם מצחיק, אבל אני פוחדת שזה לשון הרע). המיתולוגיה היוונית, מעשיות אירופאיות ומחזות שייקספיר נחשבים הכרח תרבותי לכל אדם משכיל. אולי הגיע הזמן לצרף אליהם גם מדרשים והלכות?

• כה עשו חכמינו. מאגדות חז"ל. (חמישה כרכים) סיפרה: יוכבד סגל. ציורים: אריה מ. הוצאת מורשת. בהקדמה מאת סגל מצויין שהסיפורים מיועדים לגילאי 4-7, אבל ילדים דתיים סיפרו לי שהם קראו בספרים גם אחרי גיל 7.
  

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.