מאמי, אתה בא איתי להורים שלי השבוע?

שישי בבוקר. קמה, מכינה לחבר כוס קפה לפני הלימודים, שוטפת את הבית, קופצת לסופר, מסנג'רת אותו לטגן שניצלים לארוחת צהריים, מתיישבים מול שידורים חוזרים של משפחת סימפסון, נמנום קל, מקלחת ו...."טוב חמודי, אני הולכת להורים שלי. אתה בטוח שאתה לא רוצה להצטרף?" הוא בתגובה נועץ בי את המבט השמור לקופאית בסופר המציעה לו לרכוש טמפונים ומיץ גויאבות מוגז במבצע רגע לפני שהיא מעבירה את כרטיס האשראי. או בתרגום חופשי, מבט ה"תעזבי אותי באמא שלך ותמסרי לה ד"ש ותודה מראש על החמין שהיא תשלח איתך".

יש זוגות שבאים מעדות שונות, יש זוגות שבאים מרקע כלכלי שונה. בן זוגי ואני הגענו מרקע משפחתי שונה. בבית בו אני גדלתי הונהגה חובת נוכחות בארוחות שישי ולא היה דבר שידחה חובה זו. חבר, מסיבה - הכל יכול לחכות עד אחרי הקידוש, המרק והקינוח.

למרבה הפלא, מעולם לא ראיתי בכך עול בלתי סביר, ורק פעם או פעמיים ביקשתי הקלה בדמות יציאה מוקדמת מקריית השמחה. ארוחות שישי נראו לי אז כאירוע חברתי בפני לעצמו – התלבשתי יפה, פגשתי את בני דודי, אכלתי אוכל מפנק של סבתא, וברוב המקרים אפילו ביקשתי להישאר לישון. גם בגיל מאוחר יותר, גיל המסיבות והברים, מעולם לא ראיתי סיבה לוותר על דג מלוח ויין תירוש לטובת ביסלי ובירה מכבי ובחרתי להגיע באיחור לאירועים חברתיים שממילא נמשכו עד השעות הקטנות של הלילה.

לחבר שלי הביקורים הסדירים אצל הוריי נראים בלתי סבירים בעליל. "שוב פעם את הולכת להורים שלך?" הוא שואל בתדהמה.

"כן, כמו בכל יום שישי", אני עונה.

"מתי את חוזרת?" הוא שואל.

"תשע וחצי-עשר, כמו בכל יום שישי".

"אולי הפעם תחזרי בשעה שמונה?" מקשה הבחור ומסרב להבין שלא מדובר בביקור בשיטת "נגעת-נסעת" כי אם בטקס המתחיל בחצי שעה של פטפוט לפני שבכלל מוגש לשולחן קצה זנבו של קרפיון, ממשיך בדיונים פוליטיים עד הקינוח ומסתיים בפרידה בת 45 דקות ליד הרכב.

ובכן יקירי, בשלב הזה של החיים הביקורים האלה חשובים מאוד להורים שלי, שבנותיהן עזבו את הקן ועסוקות בימים ראשון-חמישי בעבודה ובלימודים.

לשמור על המסורת למען הילדים העתידיים

אבל זו לא תחושת המחויבות שמביאה אותי להתעורר משנת הצהריים המבורכת של יום שישי ולגרור את ישותי המותשת משבוע ארוך לעיר השכנה. אלה הגעגועים. לא רק להורים או לאחיות, שכן איתם אני מדברת במהלך השבוע, כי אם הגעגועים לאותם ימים בהם לארוחת שישי היתה משמעות טקסית עבורי: לבגדים החדשים, לריח זר הפרחים שהורי היו מביאים לסבתי, לקידוש, למשחקים עם בני הדודים, לצלי של סבתא שלא טעמתי כבר למעלה מעשור, לחדר שחיכה לי אצלם ולידיעה שאם אשאר לישון מחר בבוקר סבא ייקח אותי לפינת החי או לגן השעשועים. אני מקפידה על ארוחות שישי כי אני מתגעגעת לכל אלה ורוצה לשמר את המסורת, כדי שיום אחד יוכלו ילדיי יוכלו להגיע להורים שלי עם אותה תחושת ציפייה והתרגשות ויאמצו להם טקסים קטנים משלהם איתם.

אז מה אתה אומר מאמי, אתה בא איתי להורים השבוע?

לקריאת הצד שלו