10 שירים שרק נדמה לכם שאתם מכירים
יום אחד הדלקנו את הרדיו במערכת והשמיעו את "לולה", וערן דינר אמר בטון ידעני כזה ש"אתם יודעים שזה בכלל סיפור אמיתי על המנג'ר של הקינקס, שתפס מישהי בבר ובבוקר גילה שהיא קוקסינל, כן?". התפדחנו להודות שלא ידענו, אז סתם מילמלנו שאפשר לעשות כתבה שלמה על שירים כאלה, וערן אמר "חבל רק שזה ים עבודה". כן, אמרנו ונזכרנו בטון הידעני ההוא שלו
לא דובים ולא ים
פיל קולינס, In the Air Tonight
מה נדמה לכם: סביב השיר הזה צמחו שתי אגדות מפוארות. אחת מהן אומרת שקולינס כתב אותו אחרי שנקלע במקרה לאירוע שבו אדם צפה במישהו טובע למוות בים, ולא הציל אותו. לפי הוורסיה הזאת, קולינס הזמין את האיש שעליו כתב את השיר להופעה, הושיב אותו בשורה הראשונה באולם, ושר לו את השיר כשאלומת אור מכוונת ישירות אליו. האגדה השנייה קושרת את השיר לתהליך הגירושים המכוער שעבר אז קולינס.
השורה If you told me you were drowning, well I would not lend a hand בהחלט יכולה לגבות את שתי הגישות. ברבות השנים התנפחו שתי האגדות לממדים פנטסטיים; הראשונה התבססה עד כדי כך שאמינם ציטט אותה ב־Stan. בסוף התחילו להופיע גם כל מיני התפתחויות חדשות בעלילה - לפעמים הטובע היה אחיו הצעיר של קולינס, ובגירסאות אחרות האיש שבאולם היה בעצם אנס שתקף את אשתו של קולינס, או שהאנס הוא הטובע וקולינס הוא זה שסירב להציל אותו, או לכו תדעו מה. ממילא הכל שטויות.
מה זה באמת: כלום. אפילו קולינס לא בדיוק יודע. כן, הוא התגרש באותו זמן, וחלק מהאגרסיה ומהמרירות שיוצאות בקולו בטח קשור לזה, אבל כל הסיפורים האחרים הם קשקוש. בסדרה "האלבומים הקלאסיים" של VH1 הוא הודה שהמציא את רוב המילים באולפן, שמעולם לא ראה אדם טובע, ושהוא נדהם מהטוויסטים החדשים שהסיפורים האלה תופסים עם הזמן.
אגב: התופים המלאכותיים האלה של האייטיז? כאן זה התחיל. קולינס עלה על הסאונד המנופח במקרה, בעקבות טעות של טכנאי, וכל מפיקי המיינסטרים של התקופה שמעו, למדו ועשו גם.
לא רומן ולא אברמוביץ'
מה נדמה לכם: שזה שיר אהבה קלאסי, נו מה. ואתם לא לבד, כי גם היום לא נדיר לשמוע אותו בחתונות. וגם בהמון אוספים חנפניים שעורכים נערים שוצפי הורמונים לנערות פותות, אני משער.
מה זה באמת: דוגמה מעולה לזה שלא צריך להתחכם יותר מדי כדי לרמות המון אנשים המון זמן. איזה רומנטיקה ואיזה נעליים: זה בעצם מונולוג של מטרידן
אובססיבי שעוקב אחרי בחורה שזרקה אותו. הטריק הוא במשמעות הכפולה של I'll be watching you, שיכולה להיות "אני שומר עלייך", אבל גם "אני עוקב אחרייך, ודיר באלק". סטינג, שכבר נדרש לעניין לא פעם, אמר שהוא תמיד נחרד מזוגות שהופכים את השיר הזה לשיר "שלהם". בראיון ל"אינדיפנדנט" מ־93' הוא הודה שלא הבין מיד עד כמה השיר הזה אפל: "קמתי איזה לילה וכתבתי אותו תוך שעה וחצי. חשבתי אז הרבה על מעקבים, האח הגדול שצופה בך וכאלה - אלה היו השנים של רייגן ו'מלחמת הכוכבים', אבל עכשיו בטח תגידו שאני יומרני". יומרני? סטינג? בחיים לא.
אגב: בזמן שהוא כתב את השיר הזה, סטינג עבר - הפתעה! - תהליך גירושים מייסר. האם גם אתם מבחינים בתבנית מוזרה שמתחילה להתגבש פה?
שום מסוממים לא יבואו
מה נדמה לכם: שזה על הרואין/ קוקאין/ מוסד לחולי נפש/ מלון של קניבלים/ כת השטן/ מה לא. כל הטענות שמדובר בענייני סמים נסמכות על המשמעות המעורפלת של המילה Colitas (ב"ניחוח חמים של קוליטאס עולה באוויר"), שיכול
להיות בדל של ג'וינט או פרח גראס, ובעיקר על השורה שמסיימת את השיר: "אתה יכול לעשות צ'ק־אאוט מתי שתרצה, אבל לעולם לא תוכל לעזוב". התיאוריה השטנית מבוססת על ביטויים כמו Kill the beast והמשמעות הכפולה של "ספיריט" בשורה We haven’t had that spirit here since 1969. 96' היתה השנה שבה נרצח צופה שחור בהופעה של הרולינג סטונס באלטמונט על ידי "מלאכי הגיהנום", וגם זאת שבה בוצע רצע שרון טייט בידי חסידי הכת השטנית של צ'ארלס מנסון. באמריקה נתפסים שני האירועים האלה כחלק מאקורד הסיום הצורם של הסיקסטיז.
מה זה באמת: אומרים לכם קליפורניה. מה קשה? בראיון ל"רולינג סטון" הגדיר את השיר דון הנלי, המתופף/ סולן של האיגלס, כתגובה אישית להדוניזם ולניוון של החיים באל.איי בסוף שנות ה־70: "כולנו באנו ממשפחות מעמד־בינוני במיד־ווסט. 'הוטל קליפורניה' היה התגובה שלנו לחיים המהירים באל.איי". מה שקצת אירוני כשמביאים בחשבון את העובדה שמידל־קלאס או לא, השיר הזה עמד להפוך את הנלי וחבריו למולטי־מיליונרים מדושנים.
אגב: בצילום שהופיע על עטיפת האלבום המקורית ניתן להבחין מעל חברי הלהקה בדמות מעורפלת שידיה פרוסות לצדדים. אבל זה היה פעם, כשלתקליטים היו עטיפות ולאנשים היה מספיק כוח לחפש בהן דברים כאלה.
כמה מסוממים כן יבואו
טום פטי, Mary Jane's Last Dance
מה נדמה לכם: יכול להיות שאף אחד לא היה חושב פעמיים על המילים של השיר הזה אלמלא הקליפ הנטחן שלו, שבו קים בייסינגר משחקת גווייה. פטי מגלם שם קברן שגונב את בייסינגר המתה מבית הקירור, מפנק אותה בארוחה רומנטית לאור
נרות ואז משליך אותה לים, ומכאן ההנחה שהשיר עוסק בפרידה. יתר הפרשנויות תלויות בכמה רחוק אתם מוכנים ללכת עם הקטע הנקרופילי.
מה זה באמת: פטי עצמו מעולם לא הודה בזה רשמית, אבל "מרי ג'יין" הוא גם כינוי סלנג נפוץ למריחואנה. ג'ניס ג'ופלין שרה When I bring home my hard-earned pay, I spend my money all on Mary Jane בשיר שלה שגם נקרא "מרי ג'יין", ורבים אחרים - מריק ג'יימס דרך מגדת' ועד אלניס פאקינג מוריסט - השתמשו ב"מרי ג'יין" כרפרנס דומה. גם הפזמון בשיר של פטי מדבר על "עוד פעם אחת כדי להרוג את הכאב", כך שזה מסתדר לא רע עם ההנחה שמדובר בבלוז לנגמל המתחיל - או לחלופין, קינה קורעת לב על כלות הבוף.
אגב: "מה חדש, מרי ג'יין" הוא שיר שהביטלס הקליטו לאלבום הלבן, אבל הוא לא נכלל בו בסופו של דבר. ואם כבר נדרשנו לביטלס, שימו לב לזה:
לאדה לאדה לאדה
מה נדמה לכם: שזאת סתם שטות חסרת פשר של מקרטני, שהתעקש להכניס אותה לאלבום הלבן למגינת ליבם של חברי הביטלס האחרים.
מה זה באמת: מקרטני ספג הרבה ביקורת בגלל "אובלדי אובלדה", אבל שימו אותו בהקשר ההיסטורי הנכון - והוא פתאום נראה קצת אחרת. צריך להגיד שהכל בגדר תיאוריה, כי מקרטני לא אישר את הדברים מעולם, אבל תלכו עם זה רגע ותראו שזה מסתדר.
הנה העניין: ב־1968 עבר על בריטניה גל עכור של גזענות בעקבות ההגירה הגוברת ממה שהיה פעם המושבות הבריטיות — הודו, פקיסטן, הקריביים, ג'מייקה, כאלה. השמרנים הרגישו שהנייטיבז עולים על הבית, ולחצו להחמיר את חוקי ההגירה. באפריל נשא חבר הפרלמנט השמרן אנוך פאואל נאום קיצוני נגד ההגירה - "נאום נהרות הדם" - ועורר סערה ציבורית גדולה. למקרטני כבר היה שיר פוליטי אחד ברזומה, "ליידי מדונה" הפרו־פמיניסטי, אז זה היה לגמרי טבעי שהוא הגיב גם על הדברים האלה בצורה הטובה ביותר שהכיר: עם להיט ענק שיעוף לראש המצעד ויגיע ליותר אוזניים מכל טקסט פוליטי.
מקרטני השלים את "אובלדי אובלדה" זמן קצר אחרי הנאום של פאואל ומילא אותו במחוות לקבוצות אתניות שונות. במילים הוא סיפר על צמד המהגרים דזמונד ומולי, שמתחתנים ומקימים את ביתם בבריטניה; במוזיקה הוא הלך על מקצב סקא־רגאיי ג'מייקני; ואילו שם השיר הוא ביטוי אפריקני שמשמעותו "החיים נמשכים",
שמקרטני סחב מהמוזיקאי הניגרי ג'ימי סקוט. היום הדברים האלה נראים כמו מקורות השראה שגרתיים ללהקות רוק, אבל אז זה ממש לא היה דבר מובן מאליו. בטח לא כשמדובר בביטלס, יקירי האומה.
כל זה לא הספיק כדי לשכנע את הביטלס האחרים, והם הטילו וטו על ההצעה של מקרטני לשחרר את "אובלדי אובלדה" כסינגל, אבל בינואר 69' הוא בכל זאת הגיע לראש המצעד — בביצוע של המרמלדה. וג'ימי סקוט? הוא תבע את הביטלס על השימוש בביטוי "אובלדי אובלדה", הגיע עם מקרטני לפשרה על התמלוגים, וב־86' מת מדלקת ריאות אחרי ששוטרי ההגירה הבריטים שמו עליו עין, ועיכבו אותו במשך שעות בשדה התעופה היתרו כשהוא ערום ומבועת. תגידו מה שאתם רוצים על מקרטני, היתה לו שם איזה פואנטה.
אגב: בעידון אופייני, ג'ון לנון קרא לשיר הזה "חרא לסבתות". אבל האדם הסביר עדיין יעדיף את "אובלדי" בלופ על פני פעם אחת של Revolution 9 — תרומתו המפוקפקת ביותר של לנון לקטלוג הביטלס.
בופ במובן של ביפ
מה נדמה לכם: שמדובר במיחזור של רוח הגירל־פאואר המקושקשת מהלהיט הקודם של לאופר, Girls Just Wanna Have Fun. אחרי הכל, המשמעות המקובלת של המילה "בופ" היא ריקוד. אז רוקדים קצת, מה יש?
מה זה באמת: איך לומר, שיר על בחורה שאוהבת לתת לאצבעות ללכת במקומך. לא צריך ללכת רחוק כדי להבין במה מדובר פה באמת: מספיק להתרשם משורות
כמו They say I better stop or I'll go blind, או I can't stop messin' with the danger zone. האריזה הקופצנית והעובדה שזה היה באייטיז עזרו ללאופר לטשטש את העניין, וברדיו אכלו את זה בלי בעיות; מי שדווקא עלה על זה די מהר היה ועד הצנזורה הנודע לשמצה של טיפר גור, שאחראי גם למדבקות הטיפשיות שמזהירות מפני תוכני מין ואלימות בדיסקים. "שי בופ" מככב ברשימה השחורה של הארגון הצדקני הזה לצד המנון אוננות נוסף - "דארלינג ניקי" של הוד חרמנותו פרינס.
אגב: בראיון להווארד סטרן הודתה לאופר שהקליטה את ערוץ השירה לשיר הזה בעירום. טוב, אולי לא הייתי מוכרח לצרוב את התמונה הזאת בראש שלכם, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.
הקיץ של אביא בה
מה נדמה לכם: שהקנדי המלוקק הזה מתרפק על איזה כיף היה בסיקסטיז, כשהוא הקים להקה בגראז' עם החבר'ה, ואיך בסוף זה לא הצליח (סיבה אפשרית: הזמר שלהם היה בריאן אדמס).
מה זה באמת: תלוי למי מאמינים. אדמס טען בכמה הזדמנויות שהמספר 69 מתייחס לתנוחה, לא לשנה. ברצינות, הוא אשכרה אמר את זה. ואפילו די לאחרונה, בתוכנית הבוקר של סי.בי.אס: "חושבים שהשיר הזה מתייחס לשנת 1969, אבל הוא לא. זה שיר על אהבה בקיץ, והוא משתמש ב־69 כרפרנס מיני". כמה מזה אמת וכמה ניסיון להיראות בדיעבד כמי שהיה במוזיקה התפלה שלו יותר ממה שנדמה? אני אסתפק בלציין שג'ים וולאנס, שותפו של אדמס לכתיבת השיר, פירסם פוסט בעניין בבלוג שלו שבו הוא מתעקש שמדובר בשנה ולא בתנוחה, ואשאיר לכם לתהות מה יותר צ'יזי.
אגב: בריאן אדמס פצח בשנים האחרונות בקריירה שנייה כצלם. טרם הוברר את איזה מהחושים הוא מעליב יותר.
סתם כי בא לי לזיין
מה נדמה לכם: אולי זה הקליפ, ואולי סתם בגלל השם והעליצות הכללית, אבל השיר הזה - כמו כל מה שמדנס עשו, בעצם - עושה רושם די תמים וילדותי.
מה זה באמת: סיפורו העצוב של טינאייג'ר (16 today and up for fun), וניסיונו הגמלוני לקנות קונדומים (Box of balloons with a featherlight touch) בבית מרקחת. שם לא מבינים מה הוא רוצה ושולחים אותו, מתוסכל וחרמן, לקנות בלונים בחנות צעצועים (Try the house of fun, It's quicker if you run). זה לא נושא מובן מאליו לשיר פופ מיינסטרימי, בטח מתחילת שנות ה־80, אבל ההסוואה של מדנס היתה יעילה מאוד - זה השיר היחיד שלהם שהגיע לראש מצעד הסינגלים בבריטניה.
אגב: בבי.בי.סי פסלו לשידור את הסינגל הקודם של מדנס, Cardiac Arrest, בטענה שהתקפי לב הם לא נושא ראוי לשיר שמשודר ברדיו. עם ביטוי די מפורש של נעורים הורמונליים (Full pint in my manhood) דווקא לא היתה להם בעיה.
אה, ובאסה
איאן דיורי, Sex and Drugs and Rock and Roll
מה נדמה לכם: טוב, האמת היא שבמקרה הזה הכותרת די ממצה את מה שנדמה לכם.
מה זה באמת: ב־1977 הפך השיר הזה לאחד מהמנוני תנועת הפאנק עם פזמון שאמר בעצם הכל: "סקס, סמים ורוקנרול/ זה כל מה שהמוח והגוף שלי צריכים". בסיסי, ישיר ופרובוקטיבי כמו הסקס פיסטולז, וניהיליסטי לא פחות. רק שדיורי
המבוגר יחסית היה רחוק מהסצנה האופנתית של הפאנק. גם בחזותו (הוא נפגע מפוליו בילדות וסחב שיתוק חלקי), וגם במוזיקה שלו, שתמיד היה בה עושר ותחכום שרק מעטים מיוצרי הפאנק התקרבו אליהם. בכלל, כמי שצמח מהופעות בפאבים, השירים של דיורי דיברו תמיד על ואל האדם הפשוט שבא להוריד פיינט אחרי העבודה, לא על אנרכיה בממלכה המאוחדת. בפרט, "סקס, סמים ורוקנרול" היה עקיצה בכיוון השגרה האפורה של המעמד הבינוני, לא פחות משהיה פרודיה על ההדוניזם המופקר של חיי הרוקנרול. "ניסיתי להגיד שיש בחיים יותר משתי האפשרויות המנוגדות האלה", כתב דיורי בהערות לשיר הזה שהופיעו באחד האוספים שלו. "לא רק סקס סמים ורוקנרול או תשע־עד־חמש. שיש דרך ביניים".
אגב: טוענים שדיורי טבע את המושג "סקס סמים ורוקנרול" בשיר הזה ממש, אבל בעצם זה רק שכלול של מוטו אנגלי ישן ומעט מעפן: "יין, נשים ושיר". מי אמר שפעם היה יותר טוב.
אוי ארצי מולדתי
ברוס ספרינגסטין, Born in the USA
מה נדמה לכם: אולי במקרה הזה כבר לא נדמה לכם, אבל זה רק כי מדובר בשיר הלא־מובן־כהלכה המפורסם בהיסטוריה. לא רק פשוטי־עם טעו לחשוב שמדובר בהמנון פטריוטי, אלא מנהיג העולם החופשי עצמו. גם תמונת הדגל האמריקאי על עטיפת האלבום לא עשתה הרבה כדי לגרום למישהו לחשוב אחרת.
מה זה באמת: רמבו, המחזמר. העיסוק בפצעי מלחמת וייטנאם היה בשיא בתחילת שנות ה־80; ספרינגסטין כתב את השיר על הלם השיבה של חיילים שחזרו מהמלחמה לקבלת פנים צוננת, ומתקשים למצוא את המקום שלהם באמריקה גם אחרי כמעט עשור. אבל מה, יצא שהשיר נהיה להיט ענק בדיוק באוגוסט 1984 - ימי מערכת הבחירות שבסופה נבחר רונלד רייגן לכהונה השנייה. בעקבות ההצלחה היללו את ספרינגסטין כמה בעלי טורים שמרנים שלא טרחו
לקרוא את המילים, וראו בו נציג אותנטי של הערכים האמריקאיים הישנים.
אחד מהעיתונאים האלה, ג'ורג' וויל, היה מקורב למנהלי הקמפיין של רייגן והציע להם להשתמש בשיר. ספרינגסטין סירב כמובן, והפיתרון הדחוק של אנשי הנשיא היה לדחוף את שמו בכאילו־טבעיות לנאום שרייגן נשא בניו ג'רזי, עירו של הבוס: "עתידה של אמריקה נמצא בחלומות שבליבכם, ובמסר התקווה בשיריו של מי שכל כך הרבה אמריקאים צעירים מעריצים: בן ניו ג'רזי, ברוס ספרינגסטין! המשמעות של עבודתי היא לעזור לכם להגשים את החלומות האלה". תסמכו על העיתונות האמריקאית שהיא עשתה מזה צימעס.
אגב: הקרדיט על שם השיר שייך לבמאי פול שרדר. ספרינגסטין לקח את שם השיר מתסריט לסרט מוזיקלי ששרדר נתן לו. הוא דחה את ההצעה להשתתף בסרט, אבל אהב את הכותרת "נולד בארה"ב" והשתמש בה. היא הפכה להיות כל כך מזוהה איתו ששרדר נאלץ למצוא שם אחר לסרט שלו: הוא הופק ב־1987 עם מייקל ג'יי פוקס וג'ואן ג'ט ונקרא "לאור היום". ספרינגסטין מצידו תרם את שיר הנושא, אבל הסרט עדיין יצא חרא.
