טוב שתהיה לך מערכת יחסים (עם המשפחה)

קראתי לא מזמן מאמר שעסק בקונפליקט שהתעורר אצל אשה צעירה, אם למספר זאטוטים. מסיבות שונות, ובעיקר משום שהרבה פעמים לא הצליחה למצוא בייביסיטר לילדים, יצא שהיא לא הגיעה לכל מיני אירועים משפחתיים.

למרבה הצער, במקום שאחיה יגלו הבנה והזדהות, במקום שהם ידונו אותה לכף זכות ויניחו שיש לה כוונות טובות, הם האשימו אותה שהיא "מתנהגת כאילו היא לא חלק מהמשפחה". היא הרגישה שהיא נמצאת במצב של הפסד מובטח: כל מה שתעשה לא יהיה טוב, או למשפחה הרחבה שלה או למשפחתה הפרטית, הצעירה. והיא לא היחידה שנמצאת במצב הזה.

לעתים קרובות מדי לוחצים בני המשפחה הבוגרים - הורים, אחיות, אחים, דודות, דודים (כל אילן היוחסין!) - על הזוגות הצעירים להתאים את עצמם לנורמות או לציפיות משפחתיות מסוימות, בלי שום רגישות לטובתם האמיתית של בני הזוג והתא המשפחתי שלהם.

צרכיהם הרגשיים של בני האדם מורכבים

יש ילדים שזקוקים לסדר יום קבוע יותר - ההשלכות של שנת לילה מאוחרת או פסיחה על ארוחת צהריים כדי להשתתף באירוע משפחתי עלולות לתת את אותותיהן במשך שבועות אחר כך.

יש אמהות שזקוקות לסדר יום קבוע יותר - גם אצלן עלולות להיות השלכות ארוכות טווח במיוחד לוויתור על שנת צהריים, לשינה מאוחרת בלילה, או אפילו לשעות עבודה מוחמצות בבית או בחוץ.

יש ילדים שאוהבים לנסוע. יש תינוקות שסובלים מגזים שהנסיעה אפילו מרגיעה אותם. ילדים אחרים, בעיקר לא תינוקות עם גזים, עלולים לצרוח במשך שעות כשכובלים אותם לכסאות הבטיחות המגבילים. יש אפילו כמה מבוגרים שנסיעות ארוכות מתישות אותם, בייחוד אם הם סובלים, כמוני, מבחילות בנסיעה.

יש זוגות בעלי אופי ביתי, ויש כאלה שנהנים ממסיבות גדולות. יש כאלה שאוהבים לילות רגועים ושקטים, ויש המעדיפים קהל רועש. כלומר, לפעמים מדובר בבן הזוג של "הבת הסוררת", שהיציאה היא באמת בעייתית בשבילו, ורעייתו מתחשבת בו, כפי שעליה לעשות, ולא "סתם מתעלמת בזדון ממשפחתה".

צרכיהם הרגשיים של בני האדם מורכבים, כמו גם צרכיהם הפסיכולוגיים, וכפי שהזכרתי קודם, ברקע מרצדת תמיד הבעיה של מציאת בייביסיטר. כשילדיי שלי היו קטנים, בדרך כלל היה לי הרבה יותר פשוט להישאר בבית.

ואחרי כל זה, למרות כל המכשולים הפוטנציאליים שעומדים בדרך להשתתפות בכל אירוע או מפגש משפחתי, רק לעתים רחוקות מגלה המשפחה המורחבת אהדה או הבנה. נראה כאילו החיוב לענות על צרכי המשפחה הנרחבת גובר על הכל, בעוד שצרכיהם של הזוג/המשפחה הצעיר/ה, אינם רלוונטיים. אבל בדיוק כפי שחבר אמיתי רגיש לצרכיו האמיתיים של חברו, למה שבאמת טוב בשבילו, כך צריכים להגיב גם בני משפחה אוהבים ואכפתיים.

השאלה לא צריכה להיות, "אתם באים?", או בצורה אגרסיבית יותר, "מה, אתם לא באים?!" אלא, "אתם מאושרים?" "אפשר לעזור לכם במשהו?", ותגובה שקולה איננה, "זה שאתה לא משתתף אומר שבאמת לא אכפת לך! " אלא "אתם כאלה הורים נהדרים. איך שאתם ערים לצרכים של הילדים שלכם!", או "את נהדרת שאת מתחשבת בבעלך".

"אין לאף אחד זכות להגדיר את סדרי העדיפויות שלכם"

הרב יעקב אדלר, בתגובה לדילמה של זוג צעיר, אמר: "אם אתם לא יכולים להגיע לכל ההתכנסויות המשפחתיות, אינכם צריכים להרגיש שאתם חייבים לענות על הציפיות האלה. אתם צריכים אמנם להשתדל להגיע אם זה אפשרי - טוב לאדם שתהיה לו מערכת יחסים נעימה עם בני משפחתו - אבל אתם לא צריכים לצאת מגדרכם כדי לעשות זאת. אם אחיכם טוענים שאתם לא מתנהגים כמו בני משפחה, הבהירו להם שאתם מאוד קשורים למשפחה - ולכן אתם מטפלים במשפחה הקרובה שלכם. אין לאף אחד זכות להגדיר את סדרי העדיפויות שלכם".

כשאני קוראת את הדברים האלה אני מקווה, שבזכותה של אהבה והבנה כזאת לצרכיה של משפחתם הצעירה יזכו בסופו של דבר בני הזוג האלה ודומיהם באהבה ובהבנה רבה יותר מהוריהם, אחיהם, הדודות הגדולות שלהם, הבני-דודים השלישיים...

אני, בכל מקרה, בעיקר בתור חמות, משתדלת לנשוך חזק את השפתיים אם מילים כאלה של ביקורת נעמדות לי על קצה הלשון ומתאמצת בכל הכוח לתת לזוגות הצעירים "שלי" את כל החופש שהם זכאים לו. אני משתדלת גם לא לשאול יותר מדי "למה לא באתם?", אבל כדי לשכנע את עצמי שיש להם סיבות טובות, אני מתיישבת כעת לקרוא את המאמר הזה שכתבתי עכשיו...

• באדיבות אש התורה www.aish.co.il - אתר עם חוכמת חיים