סילבה, טוב ליהודים

סריקה מהירה של העיתונות הבינלאומית מציגה תמונה עגומה על יחסו של העולם אלינו; עד לא מזמן מלאו העיתונים ואתרי האינטרנט בכתבות על הפגנות בגנות ישראל, פה ושם עוד עושים עלינו חרם, ובכלל התחושה הקשה היא שכבר לא אוהבים אותנו יותר, בשום מקום.

בכל זאת, בין כל האמירות הקשות וטריקת הדלתות בפרצוף, יש כמה קולות אוהדים. אנחנו יכולים למצוא אותם בין הצללים השחורים, הם כמו קרן אור קטנה אבל חזקה. ספריו של דניאל סילבה הם מהסוג הזה, ואם תרצו חיזוק נוסף הרי שסילבה ממש לא יהודי, ויותר מכך - הוא עיתונאי לשעבר שעבד באזור.

נגד האיסלאם, בעד ישראל (צילום: רויטרס)

מי שכונה על ידי רבים כ"ג'ון לה קארה החדש" פרץ לתודעה ב-2000. הוא הציג אז לעולם גיבור בשם גבריאל אלון, חבר סוכנות ביון ישראלית. אלון, סטודנט לאמנות "בבצלאל" בעברו, הפסיד קריירה של צייר מבריק והפך לרסטוראטור.

ב-1972 הגיע אליו ארי שומרון, בוס מה"משרד" (שם מקוצר לסוכנות הביון) עם הצעה לחיסול חברי "ספטמבר השחור" על מעשיהם באולימפיאדת מינכן. מכאן התחילה להתגלגל הקריירה הן של סילבה כרב מכר סדרתי, והן של אלון, כאילו הם מפלסים אחד לשני זה את דרכו של זה. שמונה ספרים עד עתה יצאו בכיכובו של גבריאל אלון. בכולם הוא סוכן חרש, שנע בין הצללים ברחבי העולם, מציל נפשות ומסייע לחברים שיש לנו מחוץ לגבולות המדינה.

אנחנו הצד השפוי

סילבה בוחר להציג את הצד הישראלי בתור הקול השפוי - זה שיודע עם מי יש לו עסק ולא מתכנן תכניות של שיחות שלום בלי גיבוי. המנטרה כנגד הערבים היוצאת מתוך המילים היא משהו כמו: "כבדהו, כמה שפחות, וחשדהו - כמה שיותר". לא מפליא שסילבה בחר להציג את אלון כמשפץ יצירות אמנות. יש שיגידו שמדובר בניסיון להראות שגם למתנקש יכולה להיות נפש של אמן, יש שיאמרו שמדובר בניסיון של אלון להיות שפוי בעולם שותת דם.

אבל מה שבעצם סילבה עושה זה להעניק לישראל תכונות סופר הירואיות; אלון מייצג את זה שמתקן ללא הרף, אם במריחת דבק שקוף ואם בהצלת בתו של שגריר ארה"ב מידי טרוריסטים. אלון הוא היחיד שיכול להושיע, גם אם הוא עושה כמה טעויות בדרך, מפר הסכמים עם סוכנויות ביון אירופאיות ומאבד סוכנת שטח. בסוף גם מוצא אותה, כמובן.

הבעיה העומדת בחלק מספריו היא תופעת האיסלאם המתפשט ברחבי העולם, עם דגש על התפשטותו ברחבי אירופה. מדובר בימים בהם הפיגועים מכים ברחובות ישראל, אך עם זאת, הן בספרו "הבלדרית" והן בספרו "סוכן במלכוד", כניסתה של ישראל לקלחת המלחמה באיסלאם מגיעה לאחר הזמנה אישית של סוכן CIA לסייע.

ב"הבלדרית" נשלח אלון עם צוות ישראלי להחדיר סוכנת אמריקאית אל תוך עולמו של שייח סעודי, שמתברר שהוא לא רק מסייע ומעניק הטבות בדמות נפט לאמריקנים, אלא גם מעניק מכספו ללוחמי ג'יהאד שרוצים לחסל את העולם המערבי. העובדה שארה"ב לא רוצה "ללכלך את הידיים" ולהרוס יחסים, ובעיקר לגרום להפסקת הזרמת כספים אליה, מזמינה את אלון לעשות את ה"עבודה השחורה".

גם ב"סוכן במלכוד" מוצא את עצמו אלון באמצע הרפתקה שכלל לא נוגעת לישראל, אבל הוא מוכן לעזור ולתקן, כי האמריקאים ביקשו, והאירופאים? הם עושים פרצוף, עוזרים בלית-ברירה ואחר-כך מדליפים לתקשורת שעושה מטעמים ממעורבותה של ישראל. ההרוגים הם בכלל טרוריסטים? זה לא ממש מוזכר. למרות הכל, בסופם של עניינים אלון זוכה להערכה, וישראל נשארת בסטטוס של בעלת ברית חזקה.

חביב הביקורות

הביקורות ברחבי העולם מהללות את ספריו של סילבה. הם תורגמו ל-25 שפות ומככבים ברשימות רבי המכר. סילבה תמיד רצה להיות סופר, אבל מהלך חייו הוביל אותו תחילה אל דסק החדשות כעיתונאי. הוא החל את דרכו ב-United Press International.

בשלב מתקדם התיישב מאחורי דסק חדשות החוץ בוושינגטון ומשם הדרך לסיקור המזרח התיכון היתה קצרה. בשנות ה-90 עבר החל לעבוד עבור CNN. עוד קודם לכן, בזמן שסיקר את מלחמת איראן-עיראק, פגש באשתו לעתיד, כתבת ה-NBC ג'יימי גנגל. החתונה התקיימה באותה שנה.

בעידודה ותמיכתה החל בכתיבת הרומן הראשון שלו, "The Unlikely Spy", שלא תורגם לעברית. ב-1997 כבר התפטר מעבודתו כעיתונאי והחל לכתוב במשרה מלאה. הספר הראשון הפך הצלחה והיווה את נקודת הזינוק לשאר הספרים שלו.

סך הכל, סילבה מעמיד את ישראל בעמדה מעניינת, שלא לומר אידילית; ישראל היא ה"טוב"

הכמעט אולטימטיבי, האיסלאם הוא ה"רע" האולטימטיבי ואלו שמבקשים טובות ואח"כ שוכחים אותנו - המכוער האולטימטיבי. ספריו הם קרקע פורייה לסאב-טקסט עוקצני כלפי הממשל האמריקני, כלפי התקשורת ודרך הצגתה של ישראל וביקורת על דרך התנהלותם של אנשי ממשל אירופאים שעיוורים לנעשה במדינותיהם.

עם זאת, העובדה שישראל עומדת במרכז העלילה ומוצגת בתור המושיעה קצת מציקה, אולי כי בתוכנו אנחנו יודעים שאנחנו לא ילדים כאלו טובים. כן, אין ספק שאנחנו מתמלאים גאווה לראות כיצד אנשינו מונעים מגה-פיגועים באירופה, מצילים לא רק אותנו ומובילים להכרה שחייבים לעשות משהו דרסטי כדי להילחם בטרור, אבל עדיין יש תחושה לא פשוטה. אולי מדובר באחריות כבדה מדי שמטיל עלינו סילבה.