ישחקו הנערים לפנינו

פעם קראו להם "נערי רפול". עכשיו יש להם פנים וסיפור חיים מצומצם: הנה, זה שאבא שלו נרצח כשהיה בן שנתיים. הנה זה שישב בכלא. ועוד אחד. הנה הילד בן ה-18 שאין לו בית לחזור אליו. הנה פח האשפה של החברה הישראלית. עוד מעט יהיו חיילים, וזו ההזדמנות האחרונה שלהם לחיים נורמטיביים כמו לרוב בני גילם בישראל, והם אכן אמרו שהם נורא רוצים – אבל איך יעמדו בהקשב בתוך ה–ח' של המפקדת בת ה–19 שאמורה לתווך בין החזון הזה לבין החיים שלהם? ואם היא שואלת אותם, "הייתי ברורה", והם צועקים כבר ביחד, "כן המפקדת" - האם זה ימנע ממישהו לכוון לעברה נשק בהתקף ג'ננה?

"כן המפקדת". שגרת יום מתישה (צילומים: מלכה פינקלשטיין)

"כן המפקדת" הוא סדרה בת שלושה פרקים של הבמאי איציק לרנר והמפיק דני סיטון, אנשים שחתומים על עשייה דוקומנטרית רצינית ובחרו הפעם לתת למצלמה ולמכשיר ההקלטה להבין את המציאות המורכבת הזאת בעצמם, בלי תיווך של קריינות או הרחבת היריעה באמצעות ראיונות. המראות והקולות תחומים כולם בתוך בסיס הטירונים בחוות השומר בסג'רה. ההחלטה הזאת לגיטימית אבל בעייתית, כיוון שכך אי אפשר לבחון את תקפות ההנחות מאחורי המיזם החברתי-צבאי, וכל צופה מוזמן להתיישב עם אמונותיו המוצקות או דעותיו הקדומות מול המסך ולראות כיצד אנשים צעירים מאוד מדברים זה אל זה בשתי שפות שונות בתכלית, כשהכוח וההיררכיה מוכרחים לנצח כדי ליצור סוף אופטימי. גם האופטימיות מותנה באמונות שהבאתם מהבית, כי ייתכן שהפיכתם של הנערים הללו לחיילים אינה מעידה בהכרח על שינוי חיובי עצום בחייהם.

המפקדות – מ"כיות מורעלות שיורות שברי משפטים בעברית איומה, אבל צה"לית למופת – אומרות, "פול 15 על התפרצות" ו"תעשו סגירת עברות" ו"החלטתי להעביר להם שיעור על הזיקה לצה"ל". החיילים אומרים: לא רוצה לקום, לא רוצה נשק, בקבר של אבא שלי שאני לא עולה על מדים, וגם "אני מת על המפקדת שלי, היום בבוקר כמעט העפתי עליה ארון", ו"זה אפוד זה? זה חרא", ומשתמשים בארסנל הקללות שלהם כנשק האחרון נגד הזעם וההשפלה שהם נושאים עימם מעולמות קודמים לתוך היקום הסגור החדש. סגירותו לא מהווה בעיה מיוחדת. תמיד אפשר לדפוק נפקדות.

המפקדות הצעירות מתפקדות בעיקר כמטפלות התנהגותיות 

בתנאי הפתיחה הקשים הללו, המפקדות הצעירות מתפקדות בעיקר כמטפלות התנהגותיות. מה הן חושבות על זה? רק אחת התוודתה שהיא "לא אוהבת את החיילים האלה" בשיחת-סיכום יומית, הרחק מעיניהם.

זעם ומתח מיני, שובניזם והצורך לכופף אותו בפני מרותו העצומה של הצבא בכללותו, דחף בסיסי למרוד ודחף בסיסי עוד יותר, להיות חלק מעדר, מובילים את החיילים האלה בשגרת יום מתישה שרובה כרוכה בשבירת מרדנותם. האם יעברו את הטירונות בשלום? כמה מהם מצטיירים כמי שבאמת יצליחו, אחרים יעשו את המוות למפקדת שלהם עד שיבינו שאין טעם. ובינתיים, יש לא מעט רגעים דרמטיים וסנטימנטליים ומרגיזים גם יחד, כך שאפשר לסמן את המשבצת של שבת, 21:30, ערוץ 8, גם בשבוע הבא.