מסע לאלבניה: מוסלמים שאוהבים יהודים

בקיץ 2006, עם סיום מלחמת לבנון השנייה, טיילתי עם בני משפחתי בצפון יוון. באחד הימים מצאנו את עצמנו לא רחוק מהגבול לאלבניה. בבדיקה טלפונית שנעשתה עם הארץ הוזהרנו שלא לעבור את הגבול לאלבניה: "זו מדינה מוסלמית!" נאמר לנו בדאגה. "עדיף לא להיכנס לשם בימים שכאלה".

שנתיים לאחר מכן, יצאתי לתור את אלבניה וללמוד את השטח, כטיול הכנה למסע מלכת המדבר 2009 בבלקן. חרשתי את הארץ, לאורכה ולרוחבה, בניסיון לאתר עבור המלכות החדשות את המסלול המעניין והמלהיב ביותר והבנתי עד כמה טעיתי שנתיים קודם לכן. אלבניה היא אחת המדינות הסימפטיות והידידותיות לישראל בהן ביקרתי.

אז מיהם האלבנים?

קודם כל, יש להם סופר לאומי. קוראים לו אסמעיל קדארה ובספרו האחרון גם הוא מנסה לפתור את התעלומה: "אם האלבנים אינם רק מיליון במספר ואינם בני הדת המוסלמית, כל כולם... אלא מספרם גדול פי שישה, כלומר מתקרב לזה של עמי הבלקן האחרים, והם אינם מוסלמים באורח בלעדי אלא קתולים, אורתודוקסים ומוסלמים גם יחד – הרי שהחזות הגאו-פוליטית של חצי האי עלולה להתהפך מן המסד עד הטפחות" (אסמעיל קדארה, "היורש").

 צילום: יוסי כפיר

מקרטעים על הכביש המרכזי במדינה

שדה התעופה נראה כתפאורה שנותרה מסרטי ג'ימס בונד שבלב מסך הברזל: מטוסי מיג מיושנים, ציוד צבאי מוזנח, עשביה שמגיעה עד לגובה הברכיים, תחושה של הזנחה. ברוך הבא למנהרת הזמן: אלבניה.

השוטרים האלבנים, לעומת זאת, מסבירי פנים והמעבר בשדה התעופה מאוד מהיר. גם המיקום של שדה התעופה - 10 ק"מ מצפון לטיראנה - חוסך מאיתנו את המעבר בעיר הבירה - טיראנה (Tirana). הבירה ממוקמת במרכז אלבניה, על פרשת דרכים, ואנו פונים צפונה לעבר שקוּדְר (Shkoder), על הכביש המרכזי המחבר שתי ערים מהחשובות במדינה. הכביש צר, מלא בורות וללא שוליים. המרחק לא גדול, אך הנסיעה איטית וארוכה. אנו חוצים את מישור החוף האלבני מזרחה, אל פנים הארץ. זהו אזור חקלאי לא מפותח השזור חלקות קטנות מעובדות על ידי ציוד מיושן, טרקטורים שיוצרו בסין עוד בתקופת מאו ורכבי פיאט עתיקים שהוברחו לכאן מאיטליה.

מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, תפסו את השלטון באלבניה מורדים קומוניסטים שבמשך ארבעים שנה שמרו את אלבניה מנותקת מהעולם החיצון. השפעת הניתוק הזה נראית לעיין בכל מקום באלבניה ובעיקר כאן, באזורים החקלאיים.

ככל שנתרחק מהחוף אל ההרים, נראה שהחקלאות שראינו קודם הינה חקלאות מתקדמת יחסית. לעומת זאת, בהרים כבר אין טרקטורים, החקלאות ידנית והחלקות קטנות עוד יותר ומעובדות על ידי נשים אלבניות בלבוש מסורתי.

רוב תושבי אלבניה מוגדרים כמוסלמים, אך למעשה הם אינם דתיים. שנים של שלטון קומוניסטי גרמו לכך שקשה להבחין במסגדים פעילים ובאזורים המרוחקים וההרריים מסגדים הם מחזה נדיר. לעומת זאת, האלבנים הנוצרים, והקתולים במיוחד, זוכים לעדנה: בכל כפר קתולי מבחינים בכנסיה גדולה ומשופצת. לידה, ניצב בדרך כלל גם בית ספר משופץ.

כומר קתולי שמוצאו בכלל מפרו, מספר לנו שהכנסייה הקתולית משקיעה באלבניה משאבים רבים. אולי זאת הקרבה של הוותיקן הנמצא מעבר לים האדראטי שתורמת לכך.

 צילום: יחיאל עומר

הזמן עמד מלכת

מוקדם בבוקר אנחנו כבר בדרכנו, הפעם הכביש סביר יותר אך מאוד פתלתל. בכל עיקול מוצבות אבני דרך לזכרם של אלו שלא לקחו טוב את הסיבוב או נשדדו על ידי שודדי דרכים (תופעה שאפיינה את אלבניה בסוף שנות השמונים).

בכל עיקול אנחנו פוגשים דבר מוזר נוסף: בונקר. הבונקרים הם שריד מוזר ובלתי נתפס לשלטון הדיקטטורי שסגר את אלבניה מפני העולם במשך ארבעה עשורים. ההערכה הרווחת היא כי ברחבי אלבניה פזורים יותר מחצי מיליון (!) בונקרים כאלו שנבנו בתקופתו של הדיקטאטור אנואר הודג'ה, במטרה להגן על אלבניה מפני פלישה זרה.

הנוף הררי, הדרך יפהייפיה ובסיומה נמצאת העיירה הכפרית בָירַם צוּרי (Bajram curri). זוהי עיירת מעבר (קוסובו השכנה נמצאת במרחק 45 דקות מזרחה), שהזמן עמד בה מלכת. הנוף והסביבה קסומים, אבל הריחוק ותחושת הנידחות ניכרים בכל מקום. בבתי הקפה הישנים (אל תנסו לבקש שום דבר מלבד קפה שחור), בוהים בנו התושבים, שניכר כי זמן רב לא ראו תיירים במקום.

איכרים, צוענים ומרצדסים

הבוקר אנחנו מתכננים לעלות על מעבורת שחוצה את אגם קומניט (Komanit). המתנה של שעתיים יחד עם ערב רב של אלבנים, איכרים העולים למעבורת עם מספר עיזים, לצד צוענים הלבושים בחליפות מחוייטות בדרכם לאחת הערים. משפחות שחלקן מגיעות מקוסובו השכנה ומרצדסים מפוארים, המילה האחרונה בתעשיות הרכב שעד לא מזמן נסעו בכבישי גרמניה. כולם עולים למעבורת.

זה זמן טוב לשיחה. החבר'ה הצעירים מספרים על ההערכה הגבוהה שיש לישראל. דווקא באלבניה, שמוגדרת כמדינה מוסלמית, פגשתי תמיכה מדהימה בישראל וכן, תתפלאו, גם בארה"ב. המפגש עם האלבנים הצעירים החיים בעצם בקוסובו, ממחיש את הקשר ההדוק של האלבנים לטרגדיה שפוקדת בשנים האחרונות את הבלקן: עם קריסת יוגוסלביה לאחר סוף עידן הקומוניזם, פרצה מלחמת אזרחים שהתבססה על מוצא אתני והולידה את סרביה, מקדוניה, קרואטיה, בוסניה, מונטנגרו ולאחרונה גם את קוסובו, שם מוצאים עצמם האלבנים במרכז הסכסוך. זוהי טרגדיה שהמיעוט האלבני, אשר נמצא מחוץ לאלבניה - נמצא במרכזה והפתרונות עדיין רחוקים.

רגע קט לפני שהמעבורת הרימה את הכביש החרידו את האוויר צפירות עזות ועל הכביש הצר התנהלו בכבדות שתי משאיות עתיקות עמוסות לעייפה בגרוטאות ובתא הנוסעים מצטופף ערב רב של נשים וילדים. לאחר זמן קצר טיפסו המשאיות למעבורת תוך השמעת חריקות מלוות בעשן וטיפטופי שמן. הצוענים מתמקמים הרחק מכולם, עסוקים בעניינם ולא מתקשרים עם הסביבה. הנשים בבגדיהם הצבעוניים, הילדים זנוחים לעיסוקיהם.

השייט נעים, הנוף מהמם, המים טורקיז והשמש העולה צובעת את המסלול בשלל צבעים. אחרי שלוש שעות אנחנו יורדים בעיירה קומן (Koman) ונוסעים לכיוון שקודרה. על שקודרה משקיף מבצר עתיק שמשמש מוקד עליה לרגל לנשות אלבניה המבקשות פריון. האגדה מספרת על גיבורה מקומית שנכלאה במבצר אך מתוך כלאה, המשיכה להניק את בנה דרך חור שחצבה בחומת המבצר. סיפור המסירות האימהית מהווה השראה לאלה שמבקשות גם הן ללדת ולהניק.

העיר שקודרה לא מרשימה במיוחד, אך ניכרת בה נוכחות גדולה של צעירים בשל האוניברסיטה הנמצאת בה. לי זה מזכיר משהו מתחושת ההתעוררות שאפיינה את מזרח אירופה מיד לאחר נפילת הקומוניזם: הזדמנות לראות ולחוש בשינוי שקורה ממש עכשיו, מול עינינו המתיירות.

 צילום: נועה הראל

לחם טרי וגבינות עיזים

אנחנו יוצאים משקודרה לכיוון צפון-מזרח ומתחברים לדרך הררית לכיוון שמורת הטבע תֶת (Tet). הדרך ארוכה אך מדהימה ביופייה: כפרים נידחים נטושים בחלקם (מי שהיתה לו אפשרות, עזב למרכז אירופה או לארה"ב), נשים בלבוש מסורתי, עדרים של כבשים, פרות ועיזים מנקדים את הנוף המרהיב. הצמחייה הים תיכונית הופכת לאלפינית עם הטיפוס כלפי מעלה.

שמורת תת יפיפייה. פלגי מים זורמים כל השנה, תחנות קמח נטושות ובעיקר האוויר הצלול והשקט. הכפריים האלבנים מסבירי פנים ומכבדים את אורחיהם בלחם מקומי טרי וגבינות עיזים מעולות מעשה ידיהם. אנשי ההרים האלבנים למודי סבל אך יש מה ללמוד מהם בתחום האירוח. בכפרים אלה, בהם אנו עוברים כעת, מצאו מחסה יהודים אשר נמלטו מגרמניה במלחמת העולם השנייה. יחסית לגודל האוכלוסייה, באלבניה נמצאו יותר מצילי יהודים מאשר בכל מדינה אחרת באירופה. ולמעשה, אלבניה היא המדינה היחידה שהגדילה (ואף הכפילה) את כמות היהודים החיים בה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בחזרה לבירה

מתת אנו יוצאים לכיוון מערב. שוב הנוף האלפיני המהמם ואנחנו על גג העולם. הדרך בה אנחנו נוסעים נפרצה בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי הצבא האיטלקי. מאז לא נגעו בה. בשיחה עם המקומיים המעטים שגרים בכפר אנחנו מבינים שכמעט לא משתמשים בדרך זו. על המפות שלנו, בכל אופן, היא לא מופיעה. אנחנו בוחרים להמשיך בדרך ומגיעים לאזור חקלאי מבודד לחלוטין. אנחנו מזהים גידול של "עשב לעישון" שהוא לא טבק. גם זאת דרך להתפרנס כאן. הקרבה לגבול עם מונטנגרו הופכת את האזור המנותק הזה למקום מצוין להברחות.

אחרי ארבע שעות בדרך האיטלקית ויומיים של דרכי עפר, אנחנו פוגשים שוב בכביש אספלט שמוביל אותנו לעיירה קופליק (Koplik). זוהי עיירת גבול בין אלבניה למונטנגרו, גם היא מדינה חדשה יחסית שפרשה ממה שפעם הייתה יוגוסלביה.

נסיעה של מספר שעות מעיירת הגבול דרומה על הכביש הראשי, מחזירה אותנו לבירה טיראנה. בניגוד לשאר אלבניה, בטיראנה ניכרת תנופת פיתוח גדולה מאד: כבישים חדשים ורחבים, רבי קומות, חיי לילה ומרכז מסחרי פעיל והומה אדם. סיור במרכז העיר מפגיש אותנו עם המורכבות האלבנית: כנסיה קתולית ליד מסגד ניצבים לצד כנסיה יוונית ענקית שנבנתה בצמוד לבנייני הממשלה שנבנו ע"י האיטלקים. אז מיהם האלבנים? השאלה מחזירה אותנו לקטע הפתיחה.

• אילן יגר איש רשות הטבע והגנים והמדריך הראשי של החברה הגיאוגרפית בשטח לאלבניה.
  

• הירשמי כאן ל"מלכת המדבר 2009".