"אישתי, המשקל כבר לא יחזור למה שהיה"

לאשתי היקרה,

די! לא עוד!

כמו תמיד, אני רוצה לשבור איזה קשר שתיקה ולדבר על משהו שלאנשים לא נעים להודות בו. רשמית, רוב האנשים מקבלים בשתיקה ובהכנעה את השמנת בן הזוג. הם מסתפקים בלרשום את הבטטה לחדר כושר, לשלוח לינקים לאתר של שומרי משקל, לשים חסה על הכרית בחגים יהודים ובימי הולדת, אבל במשפחות שאני מכיר נמנעים משיחה ישירה. למעשה, אין כמעט בן אדם שייעץ לך להגיד את האמת. הרי כל ספרי הייעוץ אומרים שהדרך הבטוחה לשמור על תקינות נישואיך ושלמות איבריך היא לשנן את המשפט האלמותי: "מה פתאום! לא עלית קילו! המכנסיים מגיל 16 נראים עליך 10. הכפתור התעופף רק בגלל שהוא היפי, אוהב חופש, שונא מחויבויות ארוכות טווח".

אבל האם זה הפתרון? סך הכול, אפשר לראות בהשמנה קיצונית גם בגידה בהבטחות שהבטחת מתחת לחופה: הנוצרים אומרים בטוב וברע, עושר או עוני, חולי או בריאות. אבל אצלנו מדברים על תדבק לשוני לחיכי, סימן ברור של זה שדחפת יותר מדי סוכרים לפה ודיללת אותם בקפה.

וברצינות: בן אדם בוחר בבן זוג גמיש, כחוש, אקטיבי ועמוס בחלומות ובמוטיבציה. זה פייר שאחרי כמה שנים הוא יישאר עם יצור כבוי שלא יכול לעלות במדרגות כי הטאייר שלו מסתיר את המתג של האור בבניין? או כדברי שרה ג'סיקה פארקר ב"סקס והעיר הגדולה" (ממש לא יודע אם אמרה את זה, אבל מתאים לה להגיד): איפה הגבול? היכן הנקודה שבה באופן אובייקטיבי כבר מותר להגיד לבן הזוג "די! לא עוד!" בלי שזה ייחשב לרדידות מצידך? 10 קילו? 20?

"איזה יופי זה שומן"

ואולי בכלל זה לא כזה אישיו? אולי אנחנו סתם מקדשים את הרזון כי כך מלמדים אותנו בטלוויזיה. אז מה אם משקל יתר זו המגיפה החדשה של המאה העשרים ואחת? כשעוד היינו רווקים וצעירים הרסו לנו את הסקס עם דיבורים על איידס, הרסו את העישון עם תשדירי שירות על סרטן הריאות, לקחו לנו את האלכוהול כשאיימו עלינו בבעיות כבד, את הסמים עם האיום של היכולות המוחיות שיידרדרו, ועכשיו בן אדם כבר לא יכול לדחוף איזו שקית וופלות בלי שיקראו לו מגרסה ויאיימו עליו בסוכרת, יתר לחץ דם, כולסטרול גבוה וגירושין.

יכול להיות שאני מנסה להמציא פה טיעון למען שלוות נפשי וזוגיותי, אבל כאילו מה? שמנים הם פחות יפים? מין עם שמנים פחות טוב? כל מי שאומר "איזה יופי זה שומן. יש יותר מה לתפוס במיטה" בעצם עובד על בן הזוג? כולם רוצים בבית את בר רפאלי ולא איזו גרמנייה עסיסית? כולן רוצות את דובי גל ולא את רפי גינת? או בעצם צחי נוי? או צחי בוקשטטר? או יגאל שילון? (כוס אומו. כל השמנים המפורסמים רזו ואין כבר אפשרות להעביר את המסר בלי להעליב אף אחד?) אין כבר שמנים סקסיים? אין כבר שמנים מצליחים? אין כבר שמנים עם זכות קיום?

אני יוצא כאן בקריאה נרגשת: אשתי, נכון, המשקל כבר לא יהיה אותו דבר, אבל אני אוהב אותך בדיוק כמו פעם. הילדוֹת שלנו הן הדבר הכי מדהים שקרה לי ולך בעולם. נכון שבעבר הייתי קיצוני במלחמתי נגד ההשמנה, אבל הגיע הזמן להבין שזה היה תינוקי מצידי.

לכן, קבל עם ועדה, אני מצהיר בזאת: עליתי עשרים קילו, אני תופס 80 אחוז מהמזרון שלנו. נחירותיי מניעות רהיטים ותוחלת החיים שלי באמת כבר לא ברורה, וכן, כמו שאת טוענת בשנים האחרונות - אני כבר לא ארזה לעולם. אבל תשאלי את כולם והם יגידו לך: אחרי ההריונות הגוף אף פעם לא חוזר לעצמו.

• אורן רוזנשטיין הוא אבא לשתיים, מתגורר עם משפחתו בארה"ב, מחבר הספר: "מזל טוב, אתה בהריון".