מרגישה מספיק בטוחה כדי להיות כנה איתו
הוא הגיע, מין בחור כזה. כמו קסם, כמו בהזמנה, עם תיק צד ומפתח ללב שלי. הוא דיבר בשקט והמפתח הסתובב. באצבעות מרפרפות נגע, מפשיט אותי מהגנות. אני לא צריכה אותן איתו
אני הולכת איתו על קו של כנות. אופנה חדשה נועזת. יפה לי.
תמיד הייתי כנה. כך זה כשאת בחורה שקופה, ממילא אין טעם לשקר, זה לא יילך, הבנתי די מהר. אז נשארתי נאמנה לאמת, מאז ומתמיד משקרת רק לעצמי, דברים בסגנון - 'לא הגזמת עם השוקולד, ללי'. שקרנית. אבל זו כנות מסוג אחר איתו, כנות שלא נעה בין שקר לבין אמת, כנות של קשר, נעה מכוח עוצמתו של רגש, כנראה. בראשונה בחיי אני כנה באמת. לא מפחדת ממילים כמו פעם, אז מה אם גם להן יש כוח?
הסיפור התחיל בשנה השנייה באוניברסיטה. אז פגשתי את אביתר. הוא היה יפה להפליא, תווי פנים מדוייקים, גוף מפוסל, חיוך ממיס ומבט מלא קריצות. שנה שנייה באוניברסיטה, ואני עושה טעויות שכותבים עליהן ב"קוסמופוליטן". הגיוני, לא?
"מתי אני רואה אותך שוב?" אביתר שאל בסוף הדייט. "מתי שתרצה". עניתי בלי לשים מחסום לפה. "מתי שאני ארצה, אה?" הוא חזר על הטעות שלי, כאילו מתענג על כל הברה, חוגג איזה ניצחון. במשחק הזה אני הובסתי, הסתבר לי.
עם אביתר זה היה סתם משחק, ואני שברתי את החוקים. אמרתי לו שאני פה, אם הוא רוצה אותי. הוא לא רצה. לפי החוקים שלו, אני הייתי צריכה לשחק אותה קשה להשגה. כמו האופטימיות בחיים שלי, כזו חמקמקה. אולי הייתי צריכה להיות בררנית במילים, לזרוק לו "מתישהו, נראה..", בטח היה עושה לו את זה. הקלות שבה הייתי זמינה לזרועותיו היתה עלבון ליכולת הציד שלו. שחקי אותה ביצ'ית, המשכתי לקרוא בקוסמופוליטן, לוקחת שיעורים באוניברסיטה של החיים. כן, אני יודעת, בולשיט, אבל בולשיט מפחיד.
מילה אחת שלך, ויורד לו ממך
אז שיחקתי. נזהרת ממילים, מפחדת מהן. מילה אחת שלך, ויורד לו ממך. כמו נשק שאם לא תדעי להשתמש בו במיומנות, זו תהיה פליטת כדור ישירות לתוך החזה. אז אני לא בחורה של קליעה למטרה, אבל מידי פעם, בין טעות לטעות, זה הצליח לעבוד. הצליח, אבל נכשל בכל מובן אחר. מיצבתי את עצמי כבחורה של התחלות.
"אני צריכה לדעת שטוב לך איתי", טעיתי לאוזניו של מישהו אחר בהזדמנות אחרת. השתיקה שלו היתה בדיוק התשובה שלא רציתי לשמוע. עוד פעם את לא נזהרת, נזפתי בעצמי. עוד טעות - טעות לחשוב שאם לא הייתי שואלת, מתישהו כן היה נהייה לו טוב איתי, שזה עניין של זמן, כולנו גדלנו על זה. אבל זה לא. לזמן יש תפקיד אחר בחיים האלה.
ואז הוא הגיע, מין בחור כזה. כמו קסם, כמו בהזמנה, עם תיק צד ומפתח ללב שלי. הוא דיבר בשקט והמפתח הסתובב. באצבעות מרפרפות נגע, מפשיט אותי מהגנות. אני לא צריכה אותן איתו, מניחה את הנשק בצד. מנסה משהו אחר, נטול גבולות, חוץ מהגבול הזה של אני לא אוכל גלידת פיסטוק אף פעם, שעם כל הכבוד עדיין ישנו.
אני בשנה 20 פלוס פלוס באוניברסיטה של החיים, והבחור עם המפתח שואל "מתי אנחנו ניפגש?".
"מתי שתרצה", אני עונה, משועשעת מהמחשבה שזה לא מרתיע אותי לגלות גמישות יוצאת דופן ללוח הזמנים שלו. אני יודעת שהוא חכם מספיק לדעת, שכזו תשובה לא עושה אותי "קלה", שגם אם לא שיחקתי אותה קשה להשגה, הוא יידע שלקלף אותי באמת זה כנראה לא כזה קל. כשנגמרים המשחקים, מתחיל המשחק האמיתי, שלו ושלך. האתגר האמיתי הוא בלכבוש זה את זה כל פעם מחדש, עבודה קשה, ששום קשרים של התחלות לא מכינים אותך אליה.
בכל זאת חיה לצלילי לאונרד כהן
כך כשהוא ישאל מה פשר העצבות, אספר לו שחברה אבחנה אותי בתור דייטרית טיפוסית, תלתה את העצבות שלי בזה שהוא לא התקשר. הסברתי לה שלא קל להוציא את הבלוז ממני, בכל זאת חיה לצלילי לאונרד כהן, אבל זה לא זה. אני מרגישה מספיק קרובה אליו גם ככה. מניחה את עצמי על מגש, שיטעם, בטעימות קטנות, לא מפחדת להשביע לו את התיאבון. אחרת מה הטעם? תפל, יש להניח.
הוא מאפשר לי ביטחון. כך זה, בימים כתיקונם אני מפחדת מהים, כחול ועמוק מדי, יש בו אי ודאות וממד של הפתעה, והוא גועש, בלתי צפוי, וחזק מאיתנו. פתאום, יש בי ביטחון לצלול. רק כשצוללים אפשר לראות את מה שמתחת לפני המים, שם בעמוקים, במקומות שלא מגיעים אליהם בדרך כלל. ואני צוללת לא בלי חמצן, עם הרבה קשיי נשימה. אין ספק שיפה שם.
אני מרגישה מוגנת עכשיו, יכולה לאפשר ללב להיחשף ולכנות להישפך ממני. אם להודות בזה, זה כמעט ובלתי נשלט, אני לא מצליחה לשמור בבטן, לא רוצה לשמור יותר כלום, ואם כבר לשמור על משהו, אז רק על הבריאות - אומרים שלעצור דברים בפנים גורם כאבים עמומים, ומהם לפחות אחת לחודש יש לי מספיק.
כשחושבים על זה, זה די מוזר למען האמת. הוא לא יצא לציד, ובכל זאת אני נטרפתי. הוא לא יצא למלחמה, ובכל זאת כבש אותי. אבל הכי מוזרה מידת הקלות שבה אני כנה ולא מפחדת לומר לו (עכשיו):
אני אוהבת אותך.
מיצבתי את עצמי כבחורה של התחלות
צילום: Index Open
מומלצים
